ראיתי לורן גרהאם! (לורליי)
מטיילת לה ברחובות ת"א! כן! בהתחלה הייתי המומה- מה? מה היא עושה בארץ ישראל? בייחוד במצב הבטחוני שלנו... החלטתי לעקוב אחריה, לראות מה מעשיה בארצנו הקטנטונת.. הפכתי למן ג´יימס בונד כזה סלאש(/) לסלי נילסון ב"הבלש מת מצחוק"... מסתובבת מאחורי עצים, בוחנת, מסתכלת לכל הצדדים, ואז עוברת הכביש. בקיצור היא נכנסה לאיזו חנות בגדים אחת ברחוב המלך ג´ורג´, חנות מטורפת כזו, עם בגדים מגניבים לאללה, אני מכירה את החנות הזו, הייתי בה פעם אחת והיא בחיים לא תצא מזכרונותיי... בקיצור לורן נכנסת פנימה (כמעט רשמתי לורליי..) ומתחילה לבחון את הבגדים, חשבתי אולי זה זמן טוב להציג את עצמי, ולהודות באהבתי לסדרה המעולה שבה היא מככבת. אבל חששותיי התגברו עליי.. לא הייתי מסוגלת. פשוט נעמדתי בחוץ, מתבוננת מסביב, שלא תשים לב שאני עוקבת אחריה, ואז היא יצאה, לא קנתה כלום, חבל יש שם דבירם חמודים, אויל היא נבהלה קצת מההמוניות ומהחום שמשתולל בארץ שלנו.... אח"כ היא פסעה לה לאורך הרחוב, ופנתה לעבר שנקין. שם היא ראתה חנות גלידה והחלה לקפץ קצת, כמה שהיא מזכירה את הדמות שלה.. ואז אמרתי לעצמי, שדי,!It´s now or never. ניגשתי אליה לאט לאט, בלי להבהיל אותה, חיפשתי את המבט שלה ואז אמרתי לה (ניסיתי במבטא אמריקקי): "hmmm excuse me, Miss Grahm.." ואז היא הסתובבה וראיתי את הפנים שלה מקרוב! היא כל-כך חמודה במציאות! (וגם יותר רזה, והגובה- אמיתי לגמרי!) היא ענתה לי: "hello" מעכשיו אני פשוט אתרגם לכם את אשר התרחש: אני: "אני מצטערת שאני מטרידה אותך ככה, אבל לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת להגיד לך שלום לפחות" היא: "את לא מטרידה אותי, את גרה פה?" אני: "אני גרה ליד ת"א. מותר לי לשאול מה מעשייך כאן בא"י? אני יודעת שאם אנשים היו יודעים שאת כאן, הם היו מתחרפנים (פליפ אאוט)" היא: "בגלל זה לא הודעתי לאף אחד.. אני אמורה לעשות ראיון עם מישהו מהטלוויזיה שלכם, אני לא מצליחה להיזכר כרגע בשמו" אני: "אוי זה ממש נפלא! את יודעת, אני מעריצה גדולה של "בנות גילמור", זו פשוט אחת מהסדרות היותר איכותיות שקיימות אצלנו בטלוויזיה" היא: "why, thank you dear" (איך אני אוהבת שהיא עושה את זה..) אני: "כל הארץ מלאה במעריצים ומעריצות של הסדרה ושלך, המשחק שלך בהחלט יוצא דופן" היא: "יוצא דופן איך?" אני: "את יודעת למה אני מתכוונת" היא: "לא..." אני: "לורן, אממ, מותר לי לקרוא לך לורן?" היא: "בטח! איזו מנומסת את!" אני: "זה מהתרגשות... בכל אופן, זה פשוט תענוג לראות אותך ככה פנים מול פנים, אנשים בחיים לא יאמינו לי.. הלוואי והייתה לי פה מצלמה.." היא: "לי יש מצלמה!" אני: "באמת?" היא: "לא..." ואז צחקנו שתינו. אני: "איזה טעמים לקחת?" היא: "שוקולד, ווניל עוגיות" אני: "אני חולה על וניל עוגיות!, תגידי, מישהו כבר זיהה אותך חוץ ממני?" היא: "הרגשתי שיש כמה מבטים.. אני אנשים בטח אומרים לעצמם- "לא זו לא יכולה להיות היא, לא הגיוני", אני שמחה שלא הודעתי שאני באה, ככה אני יכולה להסתובב כאן בשקט ולהנות מהארץ שלכם" אני: "את לא מפחדת.. את יודעת שישראל זה לא המקום הכי בטוח עכשיו" היא: "האמת שקצת פחדתי, אבל דברים כאלה לא ממש מטרידים אותי. אני מאמינה שאנשים צריכים לצאת מהבית ולא להיכלא בפנים" אני: "אי אפשר להאשים אותם שהם נשארים" היא: "נכון... אבל... אני לא דואגת" אני: "good for you!" (תמיד מתתי להגיד את זה..) היא: "מה שמך?" (אמרתי לה את שמי) "זה היה תענוג גם לי לפגוש מעריצה, לא תמיד יוצא לי לדבר עם מעריצים, בייחוד מישראל" אני: "התענוג הוא כולו שלי" היא: "כדאי שאני אחזור לענייני, אז אל תשכחי לצפות בראיון, ו-keep watching Gilmore Girls" אני: "אני לא אפסיד את זה בחיים" היא: "להתראות" אני: "המון תודה על היחס. אנשים באמת לא יאמינו לי.." היא: "אני בטוחה שהם כן.. goodbye, have a lovely day!" אני: "u too!" וזהו. כך נפרדו דרכינו. זכיתי לדבר עם האישה, הדמות, האייקון.. זה באמת היה נפלא.. ועוד לגלות ששתינו אוהבות וניל עוגיות..
והיא מקסימה בחיים האמיתיים. לורן גרהאם. באמת חבל שלא הייתה לי מצלמה.. אז מה אתם אומרים? אתם מאמינים לי?
מטיילת לה ברחובות ת"א! כן! בהתחלה הייתי המומה- מה? מה היא עושה בארץ ישראל? בייחוד במצב הבטחוני שלנו... החלטתי לעקוב אחריה, לראות מה מעשיה בארצנו הקטנטונת.. הפכתי למן ג´יימס בונד כזה סלאש(/) לסלי נילסון ב"הבלש מת מצחוק"... מסתובבת מאחורי עצים, בוחנת, מסתכלת לכל הצדדים, ואז עוברת הכביש. בקיצור היא נכנסה לאיזו חנות בגדים אחת ברחוב המלך ג´ורג´, חנות מטורפת כזו, עם בגדים מגניבים לאללה, אני מכירה את החנות הזו, הייתי בה פעם אחת והיא בחיים לא תצא מזכרונותיי... בקיצור לורן נכנסת פנימה (כמעט רשמתי לורליי..) ומתחילה לבחון את הבגדים, חשבתי אולי זה זמן טוב להציג את עצמי, ולהודות באהבתי לסדרה המעולה שבה היא מככבת. אבל חששותיי התגברו עליי.. לא הייתי מסוגלת. פשוט נעמדתי בחוץ, מתבוננת מסביב, שלא תשים לב שאני עוקבת אחריה, ואז היא יצאה, לא קנתה כלום, חבל יש שם דבירם חמודים, אויל היא נבהלה קצת מההמוניות ומהחום שמשתולל בארץ שלנו.... אח"כ היא פסעה לה לאורך הרחוב, ופנתה לעבר שנקין. שם היא ראתה חנות גלידה והחלה לקפץ קצת, כמה שהיא מזכירה את הדמות שלה.. ואז אמרתי לעצמי, שדי,!It´s now or never. ניגשתי אליה לאט לאט, בלי להבהיל אותה, חיפשתי את המבט שלה ואז אמרתי לה (ניסיתי במבטא אמריקקי): "hmmm excuse me, Miss Grahm.." ואז היא הסתובבה וראיתי את הפנים שלה מקרוב! היא כל-כך חמודה במציאות! (וגם יותר רזה, והגובה- אמיתי לגמרי!) היא ענתה לי: "hello" מעכשיו אני פשוט אתרגם לכם את אשר התרחש: אני: "אני מצטערת שאני מטרידה אותך ככה, אבל לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת להגיד לך שלום לפחות" היא: "את לא מטרידה אותי, את גרה פה?" אני: "אני גרה ליד ת"א. מותר לי לשאול מה מעשייך כאן בא"י? אני יודעת שאם אנשים היו יודעים שאת כאן, הם היו מתחרפנים (פליפ אאוט)" היא: "בגלל זה לא הודעתי לאף אחד.. אני אמורה לעשות ראיון עם מישהו מהטלוויזיה שלכם, אני לא מצליחה להיזכר כרגע בשמו" אני: "אוי זה ממש נפלא! את יודעת, אני מעריצה גדולה של "בנות גילמור", זו פשוט אחת מהסדרות היותר איכותיות שקיימות אצלנו בטלוויזיה" היא: "why, thank you dear" (איך אני אוהבת שהיא עושה את זה..) אני: "כל הארץ מלאה במעריצים ומעריצות של הסדרה ושלך, המשחק שלך בהחלט יוצא דופן" היא: "יוצא דופן איך?" אני: "את יודעת למה אני מתכוונת" היא: "לא..." אני: "לורן, אממ, מותר לי לקרוא לך לורן?" היא: "בטח! איזו מנומסת את!" אני: "זה מהתרגשות... בכל אופן, זה פשוט תענוג לראות אותך ככה פנים מול פנים, אנשים בחיים לא יאמינו לי.. הלוואי והייתה לי פה מצלמה.." היא: "לי יש מצלמה!" אני: "באמת?" היא: "לא..." ואז צחקנו שתינו. אני: "איזה טעמים לקחת?" היא: "שוקולד, ווניל עוגיות" אני: "אני חולה על וניל עוגיות!, תגידי, מישהו כבר זיהה אותך חוץ ממני?" היא: "הרגשתי שיש כמה מבטים.. אני אנשים בטח אומרים לעצמם- "לא זו לא יכולה להיות היא, לא הגיוני", אני שמחה שלא הודעתי שאני באה, ככה אני יכולה להסתובב כאן בשקט ולהנות מהארץ שלכם" אני: "את לא מפחדת.. את יודעת שישראל זה לא המקום הכי בטוח עכשיו" היא: "האמת שקצת פחדתי, אבל דברים כאלה לא ממש מטרידים אותי. אני מאמינה שאנשים צריכים לצאת מהבית ולא להיכלא בפנים" אני: "אי אפשר להאשים אותם שהם נשארים" היא: "נכון... אבל... אני לא דואגת" אני: "good for you!" (תמיד מתתי להגיד את זה..) היא: "מה שמך?" (אמרתי לה את שמי) "זה היה תענוג גם לי לפגוש מעריצה, לא תמיד יוצא לי לדבר עם מעריצים, בייחוד מישראל" אני: "התענוג הוא כולו שלי" היא: "כדאי שאני אחזור לענייני, אז אל תשכחי לצפות בראיון, ו-keep watching Gilmore Girls" אני: "אני לא אפסיד את זה בחיים" היא: "להתראות" אני: "המון תודה על היחס. אנשים באמת לא יאמינו לי.." היא: "אני בטוחה שהם כן.. goodbye, have a lovely day!" אני: "u too!" וזהו. כך נפרדו דרכינו. זכיתי לדבר עם האישה, הדמות, האייקון.. זה באמת היה נפלא.. ועוד לגלות ששתינו אוהבות וניל עוגיות..
k אני
