ראיונות עבודה
שלום לכל חברי הפורום. אתם פשוט נהדרים! זוהי הופעה ראשונה שלי בפורום הזה ואני חייב לציין שהוא ממש לא דומה לשום פורום אחר שהייתי בו אי פעם. כל כך הרבה אהבה, אמפתיה, תמיכה ועידוד - לא ייאמן. כל הכבוד לכולכם. זה באמת משמח! תודה נפרדת על הקליפ של הייד פארק - מאוד יפה! שושי - את מדהימה! אני יודע שקיבלת כבר הרבה פידבקים וח"ח, אבל בכל זאת אחזור על הדברים ששמעת כבר - היית נהדרת!!! הלווי ולכל המגמגים הייתה גישה כמו שיש לך וכזאת שמחת חיים ואומץ וכוח רצון. עכשיו, רציתי לשאול אתכם שאלה שחשובה לי. אני בן 25, השתחררתי לפני חצי שנה מהצבא ומאז אני מחפש עבודה במקצוע (מדעי המחשב). לא אתאר את כל התהליך אבל במילה אחת - מדכא. וכמו רוב המגמגמים אני נופל לפיתוי להאשים את הגמגום בכך שאני לא מצליח להשיג את מטרתי. בעצם אני רואה שני דברים שמונעים ממני מציאת עבודה - חוסר ניסיון בתחום שבו אני מחפש עבודה (אחרי שסיימתי תואר הלכתי לצבא והעבודה שעשיתי שם בקושי יכולה להיחשב כניסיון) והגמגום. ליתר דיוק, אני סבור שהגםגום בפני עצמו לא מהווה מכשול כי עד כה הסתדרתי טוב בכל שלבים בחיי, אני פשוט חושב שלא אוכל לעבור ראיון עבודה בהצלחה. ואין עבודה שמקבלים אותך אליה ללא ראיון! אני יודע שבראיון אני אגמגם יותר מהרגיל, אתרגש ולא אצליח ליצור רושם טוב. וכשאין לך ניסיון זה הדבר היחיד שיכול לשכנע מעסיק לקחת אותך - הדברים שאתה מספר על עצמך, אומר לו עד כמה תהיה טוב, אחראי, רציני וכו' וכו', בקיצור, ככל שיותר תדבר ותתלהב, כך סיכויך יגדלו. אבל זה בדיוק מה שאני לא יכול - לדבר הרבה בתנאי הלחץ! אני פשוט נתקע ומתחיל לדבר מקוטע, מחליף מילים ונמנע מתקשורת ככל האפשר. הכי מעצבן זה שאני יכול לדבר שוטף או לגמגם קלות ולא לשים לזה לב יותר מדי ברוב המצבים האחרים. אילו היה נהוג לערוך ראיונות בהליכה, או על קפה וסיגריה או אם המראיין היה בן אדם שאתה מכיר, אז לא הייתה לי שום בעיה. פשוט המצב של חדר, שולחן ובן אדם זר מולך משתק אותי ואת הדיבור שלי. וזה קורה בתת-מודע, אני משכנע את עצמי שהכל בסדר ושום דבר רע לא קורה איתי, אבל הגוף שלי לא מקשיב למוח ומסרב לתפקד בצורה נורמאלית. אז השאלה - מה עושים?! איך לעבור ראיונות עבודה? איך לא לפחד מהם? אני יודע שאהיה עובד מעולה בכל מקום שייתן לי הזדמנות, רק איך להיכנס למקום הזה?! בפורום למובטלי היי-טק אני רואה שאנשים עוברים עשרות ראיונות עד שמוצאים עבודה וזה מתסכל אותי עוד יותר. אני בינתיים עברתי רק אחד וזאת לא הייתה חוויה הכי נעימה (וגם כמובן לא קיבלו אותי למרות שתאמתי את הדרישות המקצועיות שלהם ואני נוטה להאמין שהגמגום היה מעורב בזה.) אז מצד אחד אני רוצה להיות מוזמן לראיונות (שזה לא קורה) ומצד שני אני שמח איפה שהוא בתוכי שלא מזמינים אותי כי ככה אני לא אצטרך לסבול בראיון. אז איך אפשר לפתור את המצב? מצטער על אורך ההודעה, מקווה שלא הקשיתי יותר מדי על הקוראים. אשמח ואודה לכל תגובה, הערה ועצה! ושוב תודה על הפורום למנהליו וחבריו. נ.ב. מישהו מכיר חברה שצריכה עובדים בתחום המחשבים?
שלום לכל חברי הפורום. אתם פשוט נהדרים! זוהי הופעה ראשונה שלי בפורום הזה ואני חייב לציין שהוא ממש לא דומה לשום פורום אחר שהייתי בו אי פעם. כל כך הרבה אהבה, אמפתיה, תמיכה ועידוד - לא ייאמן. כל הכבוד לכולכם. זה באמת משמח! תודה נפרדת על הקליפ של הייד פארק - מאוד יפה! שושי - את מדהימה! אני יודע שקיבלת כבר הרבה פידבקים וח"ח, אבל בכל זאת אחזור על הדברים ששמעת כבר - היית נהדרת!!! הלווי ולכל המגמגים הייתה גישה כמו שיש לך וכזאת שמחת חיים ואומץ וכוח רצון. עכשיו, רציתי לשאול אתכם שאלה שחשובה לי. אני בן 25, השתחררתי לפני חצי שנה מהצבא ומאז אני מחפש עבודה במקצוע (מדעי המחשב). לא אתאר את כל התהליך אבל במילה אחת - מדכא. וכמו רוב המגמגמים אני נופל לפיתוי להאשים את הגמגום בכך שאני לא מצליח להשיג את מטרתי. בעצם אני רואה שני דברים שמונעים ממני מציאת עבודה - חוסר ניסיון בתחום שבו אני מחפש עבודה (אחרי שסיימתי תואר הלכתי לצבא והעבודה שעשיתי שם בקושי יכולה להיחשב כניסיון) והגמגום. ליתר דיוק, אני סבור שהגםגום בפני עצמו לא מהווה מכשול כי עד כה הסתדרתי טוב בכל שלבים בחיי, אני פשוט חושב שלא אוכל לעבור ראיון עבודה בהצלחה. ואין עבודה שמקבלים אותך אליה ללא ראיון! אני יודע שבראיון אני אגמגם יותר מהרגיל, אתרגש ולא אצליח ליצור רושם טוב. וכשאין לך ניסיון זה הדבר היחיד שיכול לשכנע מעסיק לקחת אותך - הדברים שאתה מספר על עצמך, אומר לו עד כמה תהיה טוב, אחראי, רציני וכו' וכו', בקיצור, ככל שיותר תדבר ותתלהב, כך סיכויך יגדלו. אבל זה בדיוק מה שאני לא יכול - לדבר הרבה בתנאי הלחץ! אני פשוט נתקע ומתחיל לדבר מקוטע, מחליף מילים ונמנע מתקשורת ככל האפשר. הכי מעצבן זה שאני יכול לדבר שוטף או לגמגם קלות ולא לשים לזה לב יותר מדי ברוב המצבים האחרים. אילו היה נהוג לערוך ראיונות בהליכה, או על קפה וסיגריה או אם המראיין היה בן אדם שאתה מכיר, אז לא הייתה לי שום בעיה. פשוט המצב של חדר, שולחן ובן אדם זר מולך משתק אותי ואת הדיבור שלי. וזה קורה בתת-מודע, אני משכנע את עצמי שהכל בסדר ושום דבר רע לא קורה איתי, אבל הגוף שלי לא מקשיב למוח ומסרב לתפקד בצורה נורמאלית. אז השאלה - מה עושים?! איך לעבור ראיונות עבודה? איך לא לפחד מהם? אני יודע שאהיה עובד מעולה בכל מקום שייתן לי הזדמנות, רק איך להיכנס למקום הזה?! בפורום למובטלי היי-טק אני רואה שאנשים עוברים עשרות ראיונות עד שמוצאים עבודה וזה מתסכל אותי עוד יותר. אני בינתיים עברתי רק אחד וזאת לא הייתה חוויה הכי נעימה (וגם כמובן לא קיבלו אותי למרות שתאמתי את הדרישות המקצועיות שלהם ואני נוטה להאמין שהגמגום היה מעורב בזה.) אז מצד אחד אני רוצה להיות מוזמן לראיונות (שזה לא קורה) ומצד שני אני שמח איפה שהוא בתוכי שלא מזמינים אותי כי ככה אני לא אצטרך לסבול בראיון. אז איך אפשר לפתור את המצב? מצטער על אורך ההודעה, מקווה שלא הקשיתי יותר מדי על הקוראים. אשמח ואודה לכל תגובה, הערה ועצה! ושוב תודה על הפורום למנהליו וחבריו. נ.ב. מישהו מכיר חברה שצריכה עובדים בתחום המחשבים?