ק.ב. לארוחת צהריים
חשבתם שאני כותבת על ק.ב. לארוחת צהריים? תחשבו שנית. כבר כמה זמן אני זוממת להכנס שוב לקופי בר, כמה חודשים למען האמת וכי אני בלאו הכי שבועית באיזור. אתמול הצלחתי לממש, כמה חבל. הכל מתוחזק כמו שצריך, המכונה המשומנת שמאכילה אתכם רבותי, באותו האופן, למעט הספיישלים, שנים לא חורקת, או שמא... קצת? הקופי בר ביד חרוצים, ביסטרו הומה ומתוקתק מלא בסתם יום באמצע השבוע ,בשעת צהריים, עד אפס מקום. אין לי מושג איך זה בערב אבל נהיר לי שבסיומו של יום ובתחילתו של ערב זה עשוי להיות מתיש הרבה יותר. הומה זו לשון המעטה לרעש שם, שאי אפשר לכנותו בשום שלב רחש סקסי או אקשן אורבני וגם לא ביזי סליזי מטרופוליני. אמצע המסעדה זו צומת דרכים אודיופונית שאיני יכולה להסתכן בה ואני מבקשת לשבת על הספות הנחמדות ליד הקיר. פינה טובה, לדעת שאין מי שנושף בעורפי, וגם אין חשיפה לארבעת רוחות הקול האנושי הנישא בגאון מכל עבר. אנשים צפופים מדברים ומדברים ואין מה שיספוג את הדציבלים, כשהמוסיקה גוברת על השיחות, ומעל הכל אני מנסה לתקשר עם המלצר בשילוב של מימיקה קריאת שפתיים וצרחות. תודו שקצת קשה להזמין היטב מהתפריט או להבהיר שאלות בסיטואציה כזו. הקופי בר זו מסעדה או דאנס בר הומה? הדרך לספות נראית מזמינה כמו כביש 1 בדרך לירושליים רק לכאורה, למעשה מסתבר שזה ממש לא לכבודי, זה לכבוד המלצרים שיוכלו לתקתק את המכונה מבלי לפגוע פיזית ממש בלקוחות הגודשים את הכסאות. כדי להגיע אל המנוחה והנחלה בפינה היותר טובה,בעמדת תצפית ואולי גם קצת יותר שקט ושלווה, צריך להסיט הצידה, לפחות את שני השולחנות השכנים, משני הצדדים, ואם הם מחוברים לרביעיה אז שלושה ואף ארבעה,כשהם עמוסים לעייפה, לקוות שמאום לא יתהפך ויישפך ולהרגיש מסורבל עד אין קץ. גם דוגמנית צמרת ואנורקטית אחרי גמילה היתה מחייכת במבוכה לסועדים בשולחנות ליד, בבקשה מהם להזיז את הכבודה כדי שתוכל לעבור, מרגישה מגושמת לגמרי מיד היתה בוודאי רצה להפטר בשירותים המצוחצחים מעודפי מה שלא הספיק להתעכל מהארוחה האחרונה. אחרי ששלושה מלצרים/יות בכניסה התקוטטו מי יואיל להושיבני הכי מהר בשולחן, שמא אתחרט?, וכל אחד ואחת מהם ניכסו לעצמם תפריט תחת בית השחי ושאגו בגאון: "אחרי", או "בואי איתי" וליוו אותי בתוקפנות אסרטיבית(אוקסימורוני, מה?) פנימה, הובילה אותי ה"מארחת"(?) ובכל פנים זו שלא לבשה מדים שחורים, לשולחן, שם נטשה אותי אחרי שווידאה שהשולחן לשביעות רצוני. עמדתי שם, לא יודעת את נפשי איך אגיע לעברו השני של השולחן, אל הספה הנכספת. השותפים מאונס בשולחנות הסמוכים, נדמו לאנשי עסקים מסוקסים וקשוחים, ורק אחרי שעמדתי שם כמה דקות מביכות גם הן , הואיל אחד המלצרים, שעמידתי במעבר הפריעה לו, לכפות עליהם הזזת שולחן אחד לימין ואחד לשמאל והרגשתי כעוברת בסך בחרבה. בדימיוני דימיתי את המלצר למשה רבנו בעל מטה הקסם. התיישבתי. על דין ודברים בענייני התפריט שאגתי כמו כולם לידי, כשהמלצר הלא ממש עומד בקצב והלא ממש יעיל, אולי טירון, משתדל לרצות את השולחנות ההומים עסוקים ובולסים. השרות בקופי בר בדרך כלל מתוקתק, עליו קם ונופל הטרן אובר שלהם מן הסתם. ואין לי ספק שגם לא מבזבזים את הזמן ולא מתווכחים שם עם לקוח שלא מרוצה מהמנה שלו(תיכף נראה מה כן עושים). אכן קיבלתי הסבר מפורט על המיוחדים של היום, הבהרתי שאני צריכה את זה זריז למדי, בהתחשב בתנועה המתוזזת סביבי זה לא נראה היה כבעייה. ביקשתי מים ועיינתי בתפריט. המלצר שאל אם מינרלים רגילים או פרייה, אבל הלך להביא מי ברז, עם קרח בלי לימון. אחר דקותיים הגיעו לשולחן: גביע מרטיני חתיך ובו קוביות קרח וכפית, בקבוק זכוכית שקוף מלא במים קרים, מסוננים לדעתי ודי טעימים וכוס עם שתי פיסות לימון. שהוחלפה חיש קל בכוס ללא הלימון, עם ההתנצלות שהוא לא שמע. בוודאי שלא שמע, הרי בקושי שמעתי את עצמי מדברת. רציתי לטעום מהריזוטו פרימוורה, מנה שזכתה לכמה וכמה סופרלטיבים פה ושם, אלא שהיא דורשת עיכוב של 20דקות לערך ולכן הלכתי על האופצייה השנייה מבחינתי, מנת הספיישל שהומלצה בחום של ברוסקטת סרדינים מוחמצים. ציינתי בפני המלצר שלא אוכל לאכול גם מהפתיחה של אנטיפסטי+ לחם+חמאה, ושאם ניתן אני מעדיפה לקחת ולנשנש בבית מהאנטיפסטי האגדי..המלצר הלך לבדוק וחזר עם התשובה שעל האנטיפסטי+לחם לקחת הביתה נדרש חיוב. הודיתי לו, עדיין לא מבינה. הרי אם הייתי מבקשת את הראשונה בכלי הביתה ומנשנשת במקום את הלחם והאנטיפסטי הייתי מקבלת, אז מה הרעיון?. מילא. הסכנתי עם האין רציו הזה... נתתי לו אוקיי לדלג ולהביא רק את הברוסקטה. מנה שנרשמה על הלוח –Boquerones en vinage. אני אוהבת דגים כבושים וגם מוחמצים, עוד מימי ילדותי סבתי היתה מפנקת אותי בדג מלוח או כבוש זה או אחר. אצל לופו הרגשתי כמו עליזה בארץ הפלאות וסלטי הדגים השונים של חיים רפאל הם בדיוק מה שאני אוהבת. גם סביצ'ות התחלתי לאהוב. המנה נראתה מבטיחה. על הצלחת הגיע מגדלון. בתחתיתו נגלה הטוסט לחם שחור,3 עיגולים עבים אבל חרוכים קשות , מעליהם פיסות עגבניה ורדרדה לא בשלה, טבעות הבצל הסגול, והרבה מאוד מהן היו חצי מוחמצות אף הן והיוו את נחמתי במנה הזו, עיטור של עלי אורגנו והרבה (10?)פילטים קטנטנים נדיבים של סרדינים שהיו מוחמצים למוות מעודפי חומץ בבן יין, לבן מן הסתם, עד כדי מועקה שורפת. גרון. הדג היה מבושל ממש, גם הרוטב הקליל סבל מעודפי החומציות הזו וזעק למתינות או לפחות לתוספת קלה של כמה גרגירי סוכר לאיזון. לא צלחתי את המנה. והייתי ממש מורעבת. אפילו לא מחצית המנה.ארבעה וחצי פילטים אחר כך, כמה טבעות בצל ושני פלחי עגבניה מאוחר יותר, סכין ומזלג נחו להם צמודים בצלחת מחכים לגואל. משלא ניגש המלצר, סימנתי לו (הם מאוד זמינים למרות שהם מאוד עסוקים, אבל זה שלי היה מאוד לא מחובר וקשוב למה שקורה אצלי בשולחן) ציינתי במימיקה ובקול רם, במחווה שאיננה מתפרשת אלא חד משמעית שאת המנה הזו אינני יכולה לאכול, וביקשתי להחזיר אלי לשולחן את האנטיפסטי. המנה הזו פשוט לא עברה. אין ציון. המשך...
חשבתם שאני כותבת על ק.ב. לארוחת צהריים? תחשבו שנית. כבר כמה זמן אני זוממת להכנס שוב לקופי בר, כמה חודשים למען האמת וכי אני בלאו הכי שבועית באיזור. אתמול הצלחתי לממש, כמה חבל. הכל מתוחזק כמו שצריך, המכונה המשומנת שמאכילה אתכם רבותי, באותו האופן, למעט הספיישלים, שנים לא חורקת, או שמא... קצת? הקופי בר ביד חרוצים, ביסטרו הומה ומתוקתק מלא בסתם יום באמצע השבוע ,בשעת צהריים, עד אפס מקום. אין לי מושג איך זה בערב אבל נהיר לי שבסיומו של יום ובתחילתו של ערב זה עשוי להיות מתיש הרבה יותר. הומה זו לשון המעטה לרעש שם, שאי אפשר לכנותו בשום שלב רחש סקסי או אקשן אורבני וגם לא ביזי סליזי מטרופוליני. אמצע המסעדה זו צומת דרכים אודיופונית שאיני יכולה להסתכן בה ואני מבקשת לשבת על הספות הנחמדות ליד הקיר. פינה טובה, לדעת שאין מי שנושף בעורפי, וגם אין חשיפה לארבעת רוחות הקול האנושי הנישא בגאון מכל עבר. אנשים צפופים מדברים ומדברים ואין מה שיספוג את הדציבלים, כשהמוסיקה גוברת על השיחות, ומעל הכל אני מנסה לתקשר עם המלצר בשילוב של מימיקה קריאת שפתיים וצרחות. תודו שקצת קשה להזמין היטב מהתפריט או להבהיר שאלות בסיטואציה כזו. הקופי בר זו מסעדה או דאנס בר הומה? הדרך לספות נראית מזמינה כמו כביש 1 בדרך לירושליים רק לכאורה, למעשה מסתבר שזה ממש לא לכבודי, זה לכבוד המלצרים שיוכלו לתקתק את המכונה מבלי לפגוע פיזית ממש בלקוחות הגודשים את הכסאות. כדי להגיע אל המנוחה והנחלה בפינה היותר טובה,בעמדת תצפית ואולי גם קצת יותר שקט ושלווה, צריך להסיט הצידה, לפחות את שני השולחנות השכנים, משני הצדדים, ואם הם מחוברים לרביעיה אז שלושה ואף ארבעה,כשהם עמוסים לעייפה, לקוות שמאום לא יתהפך ויישפך ולהרגיש מסורבל עד אין קץ. גם דוגמנית צמרת ואנורקטית אחרי גמילה היתה מחייכת במבוכה לסועדים בשולחנות ליד, בבקשה מהם להזיז את הכבודה כדי שתוכל לעבור, מרגישה מגושמת לגמרי מיד היתה בוודאי רצה להפטר בשירותים המצוחצחים מעודפי מה שלא הספיק להתעכל מהארוחה האחרונה. אחרי ששלושה מלצרים/יות בכניסה התקוטטו מי יואיל להושיבני הכי מהר בשולחן, שמא אתחרט?, וכל אחד ואחת מהם ניכסו לעצמם תפריט תחת בית השחי ושאגו בגאון: "אחרי", או "בואי איתי" וליוו אותי בתוקפנות אסרטיבית(אוקסימורוני, מה?) פנימה, הובילה אותי ה"מארחת"(?) ובכל פנים זו שלא לבשה מדים שחורים, לשולחן, שם נטשה אותי אחרי שווידאה שהשולחן לשביעות רצוני. עמדתי שם, לא יודעת את נפשי איך אגיע לעברו השני של השולחן, אל הספה הנכספת. השותפים מאונס בשולחנות הסמוכים, נדמו לאנשי עסקים מסוקסים וקשוחים, ורק אחרי שעמדתי שם כמה דקות מביכות גם הן , הואיל אחד המלצרים, שעמידתי במעבר הפריעה לו, לכפות עליהם הזזת שולחן אחד לימין ואחד לשמאל והרגשתי כעוברת בסך בחרבה. בדימיוני דימיתי את המלצר למשה רבנו בעל מטה הקסם. התיישבתי. על דין ודברים בענייני התפריט שאגתי כמו כולם לידי, כשהמלצר הלא ממש עומד בקצב והלא ממש יעיל, אולי טירון, משתדל לרצות את השולחנות ההומים עסוקים ובולסים. השרות בקופי בר בדרך כלל מתוקתק, עליו קם ונופל הטרן אובר שלהם מן הסתם. ואין לי ספק שגם לא מבזבזים את הזמן ולא מתווכחים שם עם לקוח שלא מרוצה מהמנה שלו(תיכף נראה מה כן עושים). אכן קיבלתי הסבר מפורט על המיוחדים של היום, הבהרתי שאני צריכה את זה זריז למדי, בהתחשב בתנועה המתוזזת סביבי זה לא נראה היה כבעייה. ביקשתי מים ועיינתי בתפריט. המלצר שאל אם מינרלים רגילים או פרייה, אבל הלך להביא מי ברז, עם קרח בלי לימון. אחר דקותיים הגיעו לשולחן: גביע מרטיני חתיך ובו קוביות קרח וכפית, בקבוק זכוכית שקוף מלא במים קרים, מסוננים לדעתי ודי טעימים וכוס עם שתי פיסות לימון. שהוחלפה חיש קל בכוס ללא הלימון, עם ההתנצלות שהוא לא שמע. בוודאי שלא שמע, הרי בקושי שמעתי את עצמי מדברת. רציתי לטעום מהריזוטו פרימוורה, מנה שזכתה לכמה וכמה סופרלטיבים פה ושם, אלא שהיא דורשת עיכוב של 20דקות לערך ולכן הלכתי על האופצייה השנייה מבחינתי, מנת הספיישל שהומלצה בחום של ברוסקטת סרדינים מוחמצים. ציינתי בפני המלצר שלא אוכל לאכול גם מהפתיחה של אנטיפסטי+ לחם+חמאה, ושאם ניתן אני מעדיפה לקחת ולנשנש בבית מהאנטיפסטי האגדי..המלצר הלך לבדוק וחזר עם התשובה שעל האנטיפסטי+לחם לקחת הביתה נדרש חיוב. הודיתי לו, עדיין לא מבינה. הרי אם הייתי מבקשת את הראשונה בכלי הביתה ומנשנשת במקום את הלחם והאנטיפסטי הייתי מקבלת, אז מה הרעיון?. מילא. הסכנתי עם האין רציו הזה... נתתי לו אוקיי לדלג ולהביא רק את הברוסקטה. מנה שנרשמה על הלוח –Boquerones en vinage. אני אוהבת דגים כבושים וגם מוחמצים, עוד מימי ילדותי סבתי היתה מפנקת אותי בדג מלוח או כבוש זה או אחר. אצל לופו הרגשתי כמו עליזה בארץ הפלאות וסלטי הדגים השונים של חיים רפאל הם בדיוק מה שאני אוהבת. גם סביצ'ות התחלתי לאהוב. המנה נראתה מבטיחה. על הצלחת הגיע מגדלון. בתחתיתו נגלה הטוסט לחם שחור,3 עיגולים עבים אבל חרוכים קשות , מעליהם פיסות עגבניה ורדרדה לא בשלה, טבעות הבצל הסגול, והרבה מאוד מהן היו חצי מוחמצות אף הן והיוו את נחמתי במנה הזו, עיטור של עלי אורגנו והרבה (10?)פילטים קטנטנים נדיבים של סרדינים שהיו מוחמצים למוות מעודפי חומץ בבן יין, לבן מן הסתם, עד כדי מועקה שורפת. גרון. הדג היה מבושל ממש, גם הרוטב הקליל סבל מעודפי החומציות הזו וזעק למתינות או לפחות לתוספת קלה של כמה גרגירי סוכר לאיזון. לא צלחתי את המנה. והייתי ממש מורעבת. אפילו לא מחצית המנה.ארבעה וחצי פילטים אחר כך, כמה טבעות בצל ושני פלחי עגבניה מאוחר יותר, סכין ומזלג נחו להם צמודים בצלחת מחכים לגואל. משלא ניגש המלצר, סימנתי לו (הם מאוד זמינים למרות שהם מאוד עסוקים, אבל זה שלי היה מאוד לא מחובר וקשוב למה שקורה אצלי בשולחן) ציינתי במימיקה ובקול רם, במחווה שאיננה מתפרשת אלא חד משמעית שאת המנה הזו אינני יכולה לאכול, וביקשתי להחזיר אלי לשולחן את האנטיפסטי. המנה הזו פשוט לא עברה. אין ציון. המשך...
יש ביסטרו לא פחות טובים בעיר