אמא של דפנה
New member
קשיי התארגנות
או אולי קושי בויסות התארגנות אין לי מושג אך לקרוא לזה. היא תמיד דוחה אריזות לא משנה לאן נוסעים לדקה ה-99, אך תמיד תגיע שעה לפני הזמן למקום הכינוס ממנו עולים לנסיעה. היא דוחה שיעורים לקץ הימים, אך לא יקרה מצב בו לא תגיע מוכנה לשיעור. הבנתם את העניין נכון?! זה רק רקע קצר ביותר, הבוקר היא היתה צריכה לנסוע בשעה 7:00 לכנס לבית שאן עם חברות ועם המורות שלה. הכינה שעון מעורר לשעה 5:00 בבוקר. כמובן שהוא צלצל היא כיבתה וחזרה לישון. וצעקה אח"כ עלי כשהערתי אותה ב-6:20 למה לא באת קודם. הלו, סליחה, שמת שעון מעורר תקומי. אני לא שירות השכמות שלך. את צריכה לנסוע אני לא צריכה להיות בעונש בגלל זה. טוב קמה. התארגנה. תוך בכי שלה שאני לא עוזבת אותה לבד, בחיי במזג האויר המטורף שהיה בבוקר לא התחשק לי לצאת מהבית החם (צדקתי חזרתי רטובה כמו חתול כולל השערות וזה למרות שהיו לו מגפיים ומטריה זה לא עזר. המגפים רטובות נורא מתייבשות כבר שעות על אדן החלון. מקווה שלא יעלו לי עובש. המטריה נשברה והלכה לעולמה בסופה שהיתה בבוקר). והיא בשלה, במזג האויר הזה אני לא הולכת לבד. טוב רחמים. רחמו על הילדים. יצאתי ללוות אותה עם שני זוגות מכנסיים הכל חזר ספוג היטב היטב ואפשר היה לסחוט אותי ולתת מים לכינרת היבשה לפחות 3 כוסות. הגענו למקום. יבשות משהו. חיכינו לאוטובוס שעקב הנחלים והאגמים מתל אביב לקרית אונו, אחר ב-35 דקות. הגיע. העמסנו ילדים, כן היו עוד כמה מטורפות כמוני שחיכו בגשם לאוטבוס. אני שואלת עוד לא עלתה אפשר ללכת, עונה לי כן מבויש אבל חכי שיתר האמהות גם יתפזרו. לא רצתה להיות הסבון היחיד בשטח. כולן עלו אחת אחרה בשניות. האוטובוס התחיל לזוז והיא עלתה עזרו לה וזהו יצאו לדרך. אוי קשה לגדל בני נוער. בחיי. ורותם מתקשרת אלי מאמי בחיפה (לקחו אותה אתמול בערב) היא מתגעגעת נורא. נורא. נורא. ורוצה מאוד את אמא ואבא. דברנו איתה בטלפון נראה כמה זמן תחזיק מעמד עד שתבקש לחזור. מה גם שזה ממש לא עונש להיות אצל הורי.
או אולי קושי בויסות התארגנות אין לי מושג אך לקרוא לזה. היא תמיד דוחה אריזות לא משנה לאן נוסעים לדקה ה-99, אך תמיד תגיע שעה לפני הזמן למקום הכינוס ממנו עולים לנסיעה. היא דוחה שיעורים לקץ הימים, אך לא יקרה מצב בו לא תגיע מוכנה לשיעור. הבנתם את העניין נכון?! זה רק רקע קצר ביותר, הבוקר היא היתה צריכה לנסוע בשעה 7:00 לכנס לבית שאן עם חברות ועם המורות שלה. הכינה שעון מעורר לשעה 5:00 בבוקר. כמובן שהוא צלצל היא כיבתה וחזרה לישון. וצעקה אח"כ עלי כשהערתי אותה ב-6:20 למה לא באת קודם. הלו, סליחה, שמת שעון מעורר תקומי. אני לא שירות השכמות שלך. את צריכה לנסוע אני לא צריכה להיות בעונש בגלל זה. טוב קמה. התארגנה. תוך בכי שלה שאני לא עוזבת אותה לבד, בחיי במזג האויר המטורף שהיה בבוקר לא התחשק לי לצאת מהבית החם (צדקתי חזרתי רטובה כמו חתול כולל השערות וזה למרות שהיו לו מגפיים ומטריה זה לא עזר. המגפים רטובות נורא מתייבשות כבר שעות על אדן החלון. מקווה שלא יעלו לי עובש. המטריה נשברה והלכה לעולמה בסופה שהיתה בבוקר). והיא בשלה, במזג האויר הזה אני לא הולכת לבד. טוב רחמים. רחמו על הילדים. יצאתי ללוות אותה עם שני זוגות מכנסיים הכל חזר ספוג היטב היטב ואפשר היה לסחוט אותי ולתת מים לכינרת היבשה לפחות 3 כוסות. הגענו למקום. יבשות משהו. חיכינו לאוטובוס שעקב הנחלים והאגמים מתל אביב לקרית אונו, אחר ב-35 דקות. הגיע. העמסנו ילדים, כן היו עוד כמה מטורפות כמוני שחיכו בגשם לאוטבוס. אני שואלת עוד לא עלתה אפשר ללכת, עונה לי כן מבויש אבל חכי שיתר האמהות גם יתפזרו. לא רצתה להיות הסבון היחיד בשטח. כולן עלו אחת אחרה בשניות. האוטובוס התחיל לזוז והיא עלתה עזרו לה וזהו יצאו לדרך. אוי קשה לגדל בני נוער. בחיי. ורותם מתקשרת אלי מאמי בחיפה (לקחו אותה אתמול בערב) היא מתגעגעת נורא. נורא. נורא. ורוצה מאוד את אמא ואבא. דברנו איתה בטלפון נראה כמה זמן תחזיק מעמד עד שתבקש לחזור. מה גם שזה ממש לא עונש להיות אצל הורי.
