הבדידות היא לא אויב.
צריך להתמסר אליה ולא להלחם בה. אם תתמסר, היא גם תראה לך את הדרך החוצה." להתמסר לבדידות ... והיא תראה לך את הדרך החוצה... לאט לאט,תחפש עיסוקים שאתה נהנה מהם והלבד כבר לא יהי'ה כ"כ מפחיד. לאט לאט תחדיר את ההרגשה שאתה קצת יותר חזק,קצת יותר אמיץ להתמודד מול העולם לבדי. במקום כל הזמן לברוח מהבדידות,פשוט לעמוד מולה. לחוות אותה עד הסוף ולבדוק אותה מקרוב כמו שבודקים אויב בזירת האגרוף. ופתאום תגלה שהיא לא כ"כ מפחידה... ישנם סוג של אנשים שסובלים מאוד כשהם לבד.נואשים,בודדים,בוכים ומרגישים דפוקים כשהם לבד. הערך העצמי שלהם תלוי באחר. כאשר הם כבר מוצאים זוגיות,הם חונקים את בן הזוג,כי הם רואים בו ספק האמור לספק להם ה"חמצן" כדי שלא ירגישו שוב לבד. ואז מתחיל משחק תופסת,אחד בורח השני רודף. ואם בן הזוג לא יכול ,לא רוצה,או לא מסוגל בכלל לספק את כל צרכיהם הרגשיים הם נ פ ג ע י ם... עד עמקי נשמתם ומי אשם??? כמובן בן הזוג בכל מיני חסרים רגשיים כאלו ואחרים. ויש את הסוג השני,אלו שיש להם חיים.הם יודעים להיות בחברה,ובמקביל הם יודעים איך להעסיק את עצמם לבד. לא מדובר על כאלו שטוב להם יותר להיות לבד מאשר בחברה,הם טיפוסים חברותיים. אבל אם הם לבד,הם יודעים ליהנות גם מזה. כאשר הם פוגשים בן זוג,הם לא מצפים ממנו למלא את כל עולמם ואת כל חסרונם הרגשי. אלא זה מישהו לרוץ איתו-מישהו שלפעמים נמצאים איתו ולפעמים לא-כי כרגע הוא יכול או הם לא יכולים. ואם לא??? אז זה בסדר,יש להם עוד אלף עיסוקים מלחכות לפגישה או טלפון. היחסים לא תלותיים,אלא משותפים. כל אחד תורם לשני.אין ציפיות ואין אכזבות. הדברים זורמים.יש רוגע. דיברתי פעם עם ידיד שסיפר איך לפעמים הוא מכין לעצמו ארוחת גורמה,יושב בשולחן עם כוס יין אדום ופשוט מתענג לו. ואם יש סרט טוב ואין לו עם מי ללכת,אז הוא הולך לבד. פתחתי עליו עיני עגל,וקיבלתי מן התקפת חרדה קלה. ככה לבד??? לסרט??? ארוחה רק לעצמך??? ופתאום הכתה בי ההכרה,למה הוא יכול ואני לא??? למה באמת שאעשה כזה דבר רק עבור מישהו אחר אבל לא עבור עצמי??? מי האדם הכי חשוב בעולם בשבילי??? אם הוא יכול אז גם אני יכולה. והכל בראש. הכל תלוי איך אנחנו רואים את עצמנו,מה שאנחנו חושבים שאחרים חושבים עלינו. פעם קראתי פתגם שאומר:"אל תהיה עסוק בלחשוב מה אנשים חושבים אודותייך הם עסוקים בלחשוב מה אתה חושב אודותם". מה המשקל שאנו מייחסים למחשבות של אחרים עלינו. ודבר הכי חשוב,מה שאנו מרגישים כלפי עצמנו משפיע מאוד על איך אנשים אחרים יתפסו אותנו. וממש כמו גלגל זה חוזר אלינו איך אנחנו תופסים את עצמנו. לא??? אולי אם באמת נהיה מאוהבים בעצמנו,נרגיש שאנחנו מתנה לעולם.ונתנהג כמו מתנה... הדברים יראו לנו אחרת גם אם נהיה בגפנו בין אנשים בזוגות. או בארוחה רומנטית שלי עם עצמי ואנוכי {ראיתם??? כבר מאחד קפצנו לשלושה} ובלילה שנשאר לבד,ונרגיש חשופים,ריקים וחסרי יכולת,נבין,כי אלוקים רוצה שנלמד לאהוב אותנו את עצמנו. אלוקים רוצה שנמצא תכלית לחיינו שלא תהיה תלויה במישהו אחר. אלוקים רוצה שנגיע בכוחות עצמנו למקום שבו נרגיש שעשינו את זה לבד ושאנחנו חזקים ועצמאים. אלוקים רוצה שנחשוב ונבין ש"האני" זה הדבר הכי נפלא שהוא אי פעם ברא ומי שיזכה בתשומת הלב שלנו, צריך פשוט להודות לאלוקים ששלח מתנה מופלאה כמונו לחייו. בהחלט שלא, לא מגיעים לשם, למקום הזה, בלי דם יזע ודמעות. לא מגיעים לשם בלי להיות לבד. רק כשנהיה הכי לבד שבעולם, נאלץ למצוא לנו תכלית לחיינו, לברר בינינו ובין עצמנו מה מייחד אותנו מהעולם, מה תפקידנו הייחודי בעולם, מה גורם לנו לאושר עילאי. בלי להגיע לתחתית הבאר לא מגיעים ל"שם".
