קשה לי...

[shtuty]

קשה לי...

הרבה פעמים יוצא לי להזכר באמא, או סתם לחשוב עליה, ואז, מן הסתם, נהיה לי מצב רוח קצת מדוכדך, או מהורהר, או עצוב. ואני תמיד רוצה לשתף את האנשים שנמצאים סביבי, וקרובים אליי, אבל אף פעם אני לא יודעת איך לעשות את זה. תמיד יש משהו שעוצר אותי. תמיד ישנו הפחד של לשתף את מי שנמצא סביבי, כי "הוא לא יצליח להבין". זאת הרגשה שממש קשה לי ואני לא יודעת מה לעשות איתה. לא מצליחה להתגבר על הפחד.........זאת הרגשה שמאוד מתסכלת אותי, כי מצד אחד יש לי רגשות מאוד חזקים ומאוד משפיעים על החיים שלי, ומצד שני אף אחד מהקרובים אליי לא יכול להיות שותף להרגשה. וכל החברים שלי גם מפחדים מלדבר איתי על אמא. הם יכולים לדבר איתי על אידיאולוגיה, חינוך, שתוף, אמונה ורגשות, אבל לא על אמא ועל הרגשות שהנושא הזה מעלה בי. קצת מייאש אותי......... למישהי יש רעיון?!?!?!?!?!?!?!?!?!?

 

[ילדת לימון]

../images/Emo103.gifיש לי רעיון

זרקי את הקוביות, אני יודעת היטב מה שאת מרגישה כי גם אני הייתי שם, למדתי לזרוק את הקוביות מבלי לצפות לדבר מאף אחד. כשאני מרגישה צורך לפרוק, אני מבינה שזה עדיף על לשמור בבטן, לכן ממליצה לך אני בחם פשוט לנסות.. חוץ מזה תראי כמה זה נהדר לפרוק כאן!!! מחבקת אותך

 

[סְקָאלִי]

מסכימה.

שווה לנסות. כי יכול להיות שבאיזשהו מקום את יוצרת "נבואה שמגשימה את עצמה". ולא פלא שאנשים לא מדברים איתך על זה ביזום, א. כי בד"כ אנשים חוששים להעלות כאבים אצל זולתם ולהכאיב להם ב. את לא מדברת על זה, ואז זה יוצר רושם שהנושא "טאבו" מבחינתך. נכון שלא כולם יכולים להבין, ומעבר לזה - לא כולם יכולים להכיל. אבל בטח בין כל החברים שלך יש גם כאלה שכן. ויש כאלה שעברו כאבים אחרים, שונים משלך, אבל עדיין - מי שהתנסה בכאב, בד"כ יכול להיות יותר אמפטי לכאבם של אחרים. מעניין אותי לשמוע מה תחושתך לגבי הדברים שכתבתי. וחוצמזה, אני תמיד שמחה לראות אותך פה. אניי ודעת שאת עסוקה מאוד עם השירות, וזה נחמד שבמעט הזמן הפנוי שיש לך את נכנסת ...

 

[shtuty]

מסכימה

אין לי ספק שיש פה סוג של נבואה שמגשימה את עצמה, הבעיה היא באכזבות שקרו בעבר, וגם בעובדה שהחברים שלי לא היו איתי בזמן שאמא שלי נפטרה, אלא הכירו אותי מאוחר יותר.יש לי חברה אחת שמכירה אותי עוד לפני שאמא שלי נפטרה, ואני כן יכולה לראות הבדל בשיחה שלי איתה לעומת שיחה עם חברים אחרים...

 

[shtuty]

כאן אין בעיה

לפרוק פה אין לי בעיה, הבעיה היא עם החברים שלי שלא חוו משהו דומה...

 

[MeWithoutU]

היי

בעיקרון...בנאדם שלא איבד את אמא בחיים לא ממש יבין את הכאב... אבל הם יכולים להבין עד כמה זה קשה לך...הם יכולים לחבק...הם יכולים לעודד... ואנחנו צריכות לקבל את זה... מישהי שממש מרגישה מה שאת מרגישה את יכולה לפגוש פה בפורום... וחברים אישיים שלך...אומנם לא עברו מה שאת עברת...אבל הם תמיד יהיו שם לידך... חוץ מזה אם הם לא מדברים איתך על אמא...זה כי הם יודעים כמה הנושא כואב לך...והם לא רוצים להכאיב לך... אבל אני בטוחה שאם את בעצמך תבואי ותספרי להם על אמא שלך הם ישבו ויקשיבו לך ויתנו הרבה תמיכה!

 

[gcnet]

שטותי אהובה,

לפעמים דווקא האנשים הקרובים אלינו ביותר לא יודעים איך לגשת לנושא כזה, המעבר מדיבורים על דברים גדולים ואידיאולגיה לדברים שהכי נוגעים לנו אישית הם הקשים והמפחידים ביותר. חוסר הדיבור על הנושאים הכואבים ביותר נובעים מהפחד שלהם מפגיעה חלילה בך, כי כמו שאמרת הם בחיים לא יצליחו להבין עד הסוף, כי זה מסוג הדברים שאם לא חווית אתה באמת לא תבין. אבל עם זאת לא צריך להיסגר אליהם בגלל "חוסר הבנה", גם אם הם לא יצליחו להבין אותך עד הסוף, הניסיון להבנה ולעזרה מראה על אהבה גדולה. תחשבי על זה כאילו את רואה מישהו לידך בוכה, תמיד יש את הדילמה האם לגשת אליו ולנחמו או להשאיר אותו לבד. את צריכה להראות לחברים שלך שאת רוצה ש"ינחמו" אותך. ברגע שאת תתני להם "אור ירוק" להעלות את הנושא הזה, לדבר עליו איתך אני בטוחה שהם יעשו את זה גם מצידם עם כל האהבה שבעולם. אבל חשוב לזכור שזה לא משהו שקורה בין לילה ויש לבנות אותו לאט לאט (למרות הנורמה הזאת בתנועה לזרז הכל

חח) וגם,לא תמיד צריך לעשות את זה באופן פתוח לכולם, לפעמים צריך למצוא את האנשים הבודדים ה"מתאימים" בשבילך ורק להם לתת את אותו אור ירוק. יצא קצת מסורבל אבל אני מקווה שהייתי ברורה בכל מקרה. מאחלת לך הצלחה באותו תהליך, שאני מקווה שתחיליטי להתחילו אוהבת (יחד עם כל בנות הפורום הזה) המון!!! עדכני אותנו

 

[hartuvim]

אני רק רוצה להוסיף../images/Emo39.gif

שבתור מישהי עם עבר וגם הווה בקבוצה שיתופית (אם הבנתי נכון זה המצב אצלך וגם אצל gcnt ) מבחינתי מטרת הקבוצה היא לשרת את האדם שבחר בה, ולא להיפך. ולמה אני מציינת את זה? כדי לעודד אותך כן לפנות, כן לדבר, כן להעיז ולפתוח את הדרך לדיבור על הכאבים ועל אמא. לכולנו יש דברים כואבים, וקבוצה (קהילה/ משפחה/קומונה... לא משנה איך נקרא לזה) נמדדת גם ביכולת של ושל חבריה לתמוך ולהכיל בטוב וברע. לא אמרתי שזה קל, והרבה פעמים דווקא בגלל הקבוצתיות והקרבה צריך להיות אמיצים ולדעת לבקש עזרה או לדבר על הקושי וזה לא קל. אבל, לדעתי זה בדרך כלל מאוד משתלם (ואם לא, אולי זה צריך להעלות שאלות על טיבה של הקבוצה). אני מצטרפת לבנות שהציעו לך להעיז ולנסות. נדמה לי שאף אחד לא יעיז לפנות אליך ולפתוח את הנושא כי חוששים להכאיב. אבל אם את תפתחי את האפשרות לדבר איתך על אמא אולי תגלי שבעצם רצו לדבר איתך עליה כבר הרבה זמן?

אני אשמח לשמוע איך הולך אם תנסי, ולשמוע עוד התלבטויות וקשיים בדרך, אם יהיו.

 

[צבעונית1976]

שיתוף אסצויאטיבי../images/Emo36.gif

לצדתי לשתף את הסביבה שלי תוך כדי קישור ל"אמא שלי היתה אומרת..." ותוך כדי שאני כותבת לך אני קולטת שאני מדברת בלשון עבר וזה נורא..את חושבת שזה מעיד כל הפנה,קליטה והאם אני מאמינה שהיא לא כאן?! אז באמת,יוצא לי בכל הזדמנות לומר על אמא כבסיס לחי,ולכל מה שאני... אפשר גם לתת פתח לחברים שיבינו שנושא אמא הוא לא וטו אלא....נושא חשוב שהיית רוצה להתעסק בו.... שבוע טוב

 

[האניבי1]

תשובה מהלב

לדעתי את צריכה למצוא לעצמך שלברגשתך יכול להכיל אותך ואת הכאב שלך כשתפתחי את הנושא מולו. כמו שאת אומרת חברים שלך יכולים לדבר איתך על כל דבר אך נמנעים לדבר איתך על אמא שלך, אולי כי הם לא יודעים ממש איך להגיב ומה לעשות עם מה שאת מספרת להם. על רוב האנשים זה נושא כבד שהם לא יודעים איך לאכול. אז אני מציעה שתמצאי משהי או משיהו שנראה לך שיכול להיות אמאפתי ומקשיב, וגם אפשרי לפני השיחה ללת הנחיות וציפיות כמו- "אני לא מצפה ממך לתת לי עצות אלא רק להקשיב ולהיות אמפאתי למה שאני מספרת, לתת לי תחושה שאתה מקשיב לי". זה מה שאני עושה

 

[רותי פסיכולוגית]

ודאי שקשה...

את מתארת רגשות מאד חזקים גם לגבי שיתוף האנשים סביבך במה שאת מרגישה "לא מצליחה להתגבר על הפחד...". למה זה פחד? מה כבר יכול לקרות? מכסימום הם ימשיכו לא לשתף איתך פעולה. אולי הפחד הוא גם מעצמך? אולי את חוששת להפוך לגלוי לכולם משהו כל כך רגשי שלך למרות שאת גם רוצה לעשות את זה? אולי את לא רוצה שיגלו את עוצמת הרגשות הכבדים שלך לפעמים? ואלי את חוששת שלא ירצו בקרבתך כשתהיי כל כך אמוציונלית? חשבי על כך. מה שהייתי עושה (ועשיתי...) במקומך, זה לאמר לחברים בהזדמנויות בהן את מדברת איתם על נושאים שונים כמו אלה שהזכרת, שחשוב לך לדבר מדי פעם על אימך עם החברים הטובים שלך. שידעו שלא תמיד את יכולה לעשות את זה בלי אמוציות אבל שאת רוצה שלא יחששו לדבר איתך על הנושא הזה היות והרצון והצורך שלך הוא לדבר עם הקרובים לך גם על מה שתופש מקום חשוב כל כך בחייך. ובסופו של דבר- את התחושות את זו שחווה. גם מי שמבין וחווה דברים דומים לא יכול להרגיש אותן כמוך. הן שלך. אז "זה בסדר" גם לשמור פינות כאלה לעצמך. כולנו עושים את זה. אל ייאוש! את מדברת עם חברים.. רותי.

 

[לירי א]

מבינה אותך

לצערי, רק אדם שחווה שכול בחייו מסוגל להבין את האובדן הזה. אני זוכרת את עצמי לפני האובדן שחוויתי לא מעזה לדבר עם אנשים אחרים על האהוב שאבדו, כאילו בכדי לא "להזכיר" להם את הכאב. אז לא הבנתי שהכאב קיים כל הזמן ושזה משהו שהולך איתנו כל החיים. היום אני כ"כ מבינה וכ"כ מזדהה ובעצמי נתקלת באנשים שחוששים מלדבר איתי על זה. לכן, אל אם את נמצאת בחברת אנשים קרובים ומרגישה צורך לדבר על זה אז תתחילי לדבר על זה, ברגע שיראו שאת מעוניינת לדבר אז תראי איך הם ישתפו פעולה.