קשה לי...

[מאי יולי]

קשה לי... ../images/Emo4.gif

זה הפורום להתבכיין? אז ככה - אבא שלי עבר היום ניתוח לב פתוח. לא משהו פתאומי, היה מתוכנן, היה צריך להחליף לו איזה שסתום או מסתם או אנ'לא-יודעת-מה. הכל עבר בסדר, והוא אמור להיות מורדם עד מחר בבוקר. אז מה הבעיה שלי? נסעתי לבית החולים לפגוש שם את אמא ולראות אותו. זה לא שלא ידעתי מה אני הולכת לראות - את אבא שלי שוכב על מיטה של בית-חולים ומחובר לכל מני צינורות - ובכלל, כבר ידעתי שהניתוח עבר בשלום, והכל בסדר, ובכלל לא התרגשתי מזה עד עכשיו, ואני לא בן-אדם שפוחד מבתי חולים, ו--- פשוט לא עמדתי בזה. ראיתי אותו שוכב שם, והוא היה נורא לא-אבא-שלי. כזה לבן, ושקט. ופשוט התחילו לרדת לי דמעות בלי הפסקה (ועכשיו כשאני כותבת כמה שעות אחרי, עדיין עולות לי דמעות כשאני חושבת על הסיטואציה). והכי גרוע זה שהרגשתי שאני מלחיצה את אמא שלי, והדבר האחרון שרציתי זה שפתאום היא תתחיל לדאוג גם לי. בקחצור - מחר אני אסע לשם שוב, ומחר הוא כבר יהיה ער, ומחר הכל יהיה בסדר (טפו-טפו-טפו), אבל כרגע אני פשוט לא מצליחה להשתחרר מהתחושה הרעה...

 

[De-Panther]

../images/Emo24.gifקשה לראות ככה מישהו שתמיד...

ראית אותו בתור מישהו חזק אבל גם דברים כאלה קורים... וצריך ללמוד להתמודד איתם... אני מבין אותך בקשר לתחושה הרעה הזו... שנה שעברה משהו קרה לאבא שלי שגם גרם לי להבין את זה... וזה דבר קשה... ומפחיד... יכוליות שלא היה כדאי שתראי אותו במצב כזה... אבל ראית... ועכשיו את רק צריכה להרגע... משהו שלמדתי מהלילה זה שאם צריך להוציא דאגות וכאלה איפשהו עדיף לשפוך את זה בטלפון באוזן של מישהו... או לנסות לישון...

 

[אוֹחַ]

זו לא התבכיינות.

יש דברים שא"א להתכונן אליהם. וגם אנשים מבוגרים ומנוסים יותר 'נופלים' בחולשה הזאת. זה בא פתאום, אפילו אם בדקה שלפני נשכת שיניים חזק-חזק והבטחת שתהיי חזקה. מאחל לך לא להתרגל.

 

[אוֹחַ]

בייטתי. אז מה!

 

[גנגי]

תיזהר,

בתקופת הביוט צריך לעשות רק סקס בטוח. או לנשוך שיניים ולהתנזר.

 

[shellyland]

יצאת בעור שפתייך ../images/Emo25.gif

 

[תרנגולת ערומה]

עכשיו, לאחר השתלת השחלות

יתרחש לך ביוט פעם בחודש. תצטרך להתרגל.

 

[שבולת ירוקת העין]

בהחלט לא קל

לראות הורה במצב של חוסר אונים, תלוי במכשירים ובאנשים אחרים, ולא במראה ובמצב התפקוד הרגיל שלו. אנחנו רגילים לראות את ההורים כחזקים, כאלה שעליהם אנחנו נשענים ולא להיפך. לצערנו מגיע מתישהו שלב של היפוך התפקידים. לפעמים זו "סתם" זִקנה ולפעמים זו מחלה. כשזה בא בפתאומיות זה מבהיל, ולכן בהחלט אפשר להבין את הדמעות. גם אם חושבים שיודעים מה הולכים לראות אין הכנה אמיתית לזה. אבל אפשר לראות גם את הצד הבהיר והמעודד יותר: כמו שאמרת בעצמך, מחר תראי אותו אחרת. זה נשמע טיפול לא לגמרי חריג, ומה שראית היום ישתנה מחר. בעוד כמה ימים הוא יֵצא מבית החולים וישוב הביתה, ובסך הכל יש לך אבא לצדך, כמו תמיד. אפילו מתוקן ומשופר

 

[niva99]

../images/Emo141.gifהייתי בסיטואציה כזו בדיוק

זה קרה בשנת 1998 .אכן המראה קשה מנשוא.... אך אני מבטיחה לך שלאט לאט הוא יתאושש ויחזור לעצמו. אנחנו (בני המשפחה) "שיחקנו אותה" לידו שהעסקים כרגיל. אני מחזקת אותך ומציעה לך להחזיק מעמעד. כי למרות שהמצב קשה עכשיו יש אור בקצה המנהרה.

 

[מוּסקט]

פתאום בלי שהתכוננת כראוי

קיבלת תזכורת על העובדה שכולנו נולדנו עם תאריך תפוגה - גם אבא שלך. המאורעות האחרונים חייבו אותך לעצור ולחשוב על אבא (ואולי גם על עוד אנשים) כמי שלא יהיו לידך "כל החיים". תגובת הבכי שלך היא מעין מיני-אבל על כך שעליך לעשות שינוי מחשבתי ולתפוס את אביך מעכשיו מעט אחרת: אבא + עוד נתון שעד היום לא לקחת בחשבון.

 

[צימעס]

פגשת אותו הבוקר?

מה שלומו? מה שלומך?

 

[האגס 1]

../images/Emo24.gif תספרי לי על זה...

לראות את אחד ההורים שלך בביה"ח כשפתאום הוא בתפקיד של החלש והנצרך, זה שובר את התפיסה הבסיסית שלנו גלבי ההורים שלנו כגורם חזק ויציב. אני בטוח שכשתראי אותו מתאושש גם התחושה שלך תתייצב ותשתפר. אלא שכאן טמון גורם מאוד חשוב - את יודעת, וזה משתמע במה שאת כותבת, שלא מדובר, חלילה, בסכנת חיים. כך שחשוב לזכור את הפרופורציות, ואם תחשבי על העיקרון הזה ברגעים המלחיצים - כשאת שם, או כשאת חושבת על זה ובאמת לא יכולה להשתחרר מהמחשבה (כי באמת שאי אפשר לדרוש את זה מבן-אדם נורמלי) - זה יהיה הרבה יותר אפשרי להתמודד. בשעה הזו את בטח כבר אחרי, ובטח את תחזרי בקרוב לספר לנו איך היה - אני מחכה לקרוא.

 

[shellyland]

קשה לי...

לקרוא את ההודעה שלך. יותר מדי מוכר. זורק אותי אחורה, לא כל כך הרבה שנים, לחוויות דומות. הלואי שהיה לי משהו מעודד להגיד לך, אבל הדבר היחיד שאני יכולה להציע לך זה הבנה והשתתפות. אם את רוצה, תתקשרי.

 

[מאי יולי]

תודה לכל מי שענה ../images/Emo20.gif

לא היה לי אינטרנט נגיש בשלושה ימים האחרונים, אז רק עכשיו קראתי את כל התגובות... אז אכן הכל בסדר, פחות או יותר, אמנם גם ביום-יומיים הראשונים שאחרי הניתוח היה קשה, כי הוא היה עדיין מאד לא-אבא-שלי (תחת השפעת התרופות וכו'), אבל גם זה כבר השתפר ומשתפר, ביום ראשון כבר משחררים אותו הביתה, וגם אני חזרתי לעצמי (לטוב ולרע..

)

 

[חלומות של אתמול]

אני שמח לשמוע שהכל בסדר

בכוונה נמנעתי מלהגיב להודעה הזאת בימים האחרונים כיוון שהיא עוררה בי זכרונות קשים מהימים שבהם סבי ז"ל עבר ניתוח מעקפים. אני לא אשכח לעולם את הסבא הגדול והחזק שלי, זה שהיה לי כאבא שני שוכב לו קטן ומצומק על מיטת בית החולים, עיניו עצומות , וצינורות מחוברים לכל מקום פנוי בגופו. לצערי , במקרה שלי זה לא נגמר בטוב. למרות שגם אצלנו הבטיחו הרופאים שמדובר בניתוח בטוח יחסית , 98 אחוזי הצלחה, ושרוב האנשים משוחררים לבתיהם אחרי חמישה ימים , סבא שלי נפל בשני האחוזים הנותרים. למרות הצוות המצויין , למרות שנותח ע"י אחד מבכירי המנתחים בארץ, הוא לא התעורר מן הניתוח , ולאחר חמישה שבועות בקומה הוא הלך לעולמו. כל המראות והזכרונות הקשים האלה הציפו אותי מחדש כשקראתי את הודעתך ורק חיכיתי שתחזרי לכאן לספר לנו שהכל עבר בשלום. אנא אחלי לאבא שלך רפואה שלמה ממני, החלמה מהירה, ואריכות ימים.