קשה לי ../images/Emo14.gif
אתמול, שאלה מישהי בפורום למשפחות אלצהיימר, על תוחלת החיים של חולי אלצהיימר, וסיפרה שקרובה, אובחן לפני שנתיים והרופאים פסקו שיחיה חמש שנים. השאלה הזו הוציאה מהמחבוא שבלב את החששות שלי ממותה של אמא. הרי, רק לפני כמה חודשים מצבה הוחמר ואף היתה סכנה לחייה. באותם ימים, חלומות רעים פקדו אותי, על הלוויה שלה, ועל זה שאשאר בלעדיה. הייתי מסתובבת והדמעות ניגרו כמים. לכאורה מטפלת בה ופנים בלב חושבת על ההספד שלה. וכשלפני חודש וחצי לערך חזרנו הביתה, לחיים חדשים ואחרים, הדחקתי את הפחדים. חיים חדשים, שבהם אי אפשר לשלוח אותה למרכז יום, ושהיא רתוקה למיטה. חיים עם טיפול בפצעי לחץ. ושבהם יש לי פחות מעשר שעות שבועיות של מטפלת. בחלק מאותן שעות אני והמטפלת מקלחות את אמא, בחלק אני רצה לסידורים עבור אמא, ולכן אין לי כבר את הזמן לעצמי ואני חשה חנוקה. שלא תבינו לא נכון אני מברכת על הזכות לטפל באמא, ואני בוחרת בזה. אבל קשה לי. בשבתות לפעמים כשאחותי היתה, נסעתי לחיפה לכדורגל. ביציע התפרקתי מכל המתח. עכשיו, המשחק הועבר לשישי ואין לי אפשרות לנסוע. חברי הטוב, שמבין הכי לנפשי התרחק. רק הוא הבין אותי כי הוא סעד את הוריו עד שנפטרו. והשיחות איתו חסרות לי. אתמול, כשנכנסתי לחדר של אמא ראיתי נמלה גדולה מטפסת עליה. הגעתי ברגע אחרון למנוע עקיצה. וזה קרע אותי לגזרים. האדם היחידי שאני רוצה את אהבתו ואת חיבוקו רחוק , ואתמול גם לא היה זמין. הלילה חזרו החלומות הרעים על אמא, וכשהתקשרתי אליו, הוא לא היה במצב לדבר איתי. ועכשיו אמא שוב עם חום, ואני מרגישה חסרת אונים. סתם אני מקטרת לכן. להוציא קצת כאב. אני יודעת שהאיש שלי כשיוכל ישלח לי חיבוק שיתן לי כוח. ושאמא תתאושש. ושיהיה בסדר.
אתמול, שאלה מישהי בפורום למשפחות אלצהיימר, על תוחלת החיים של חולי אלצהיימר, וסיפרה שקרובה, אובחן לפני שנתיים והרופאים פסקו שיחיה חמש שנים. השאלה הזו הוציאה מהמחבוא שבלב את החששות שלי ממותה של אמא. הרי, רק לפני כמה חודשים מצבה הוחמר ואף היתה סכנה לחייה. באותם ימים, חלומות רעים פקדו אותי, על הלוויה שלה, ועל זה שאשאר בלעדיה. הייתי מסתובבת והדמעות ניגרו כמים. לכאורה מטפלת בה ופנים בלב חושבת על ההספד שלה. וכשלפני חודש וחצי לערך חזרנו הביתה, לחיים חדשים ואחרים, הדחקתי את הפחדים. חיים חדשים, שבהם אי אפשר לשלוח אותה למרכז יום, ושהיא רתוקה למיטה. חיים עם טיפול בפצעי לחץ. ושבהם יש לי פחות מעשר שעות שבועיות של מטפלת. בחלק מאותן שעות אני והמטפלת מקלחות את אמא, בחלק אני רצה לסידורים עבור אמא, ולכן אין לי כבר את הזמן לעצמי ואני חשה חנוקה. שלא תבינו לא נכון אני מברכת על הזכות לטפל באמא, ואני בוחרת בזה. אבל קשה לי. בשבתות לפעמים כשאחותי היתה, נסעתי לחיפה לכדורגל. ביציע התפרקתי מכל המתח. עכשיו, המשחק הועבר לשישי ואין לי אפשרות לנסוע. חברי הטוב, שמבין הכי לנפשי התרחק. רק הוא הבין אותי כי הוא סעד את הוריו עד שנפטרו. והשיחות איתו חסרות לי. אתמול, כשנכנסתי לחדר של אמא ראיתי נמלה גדולה מטפסת עליה. הגעתי ברגע אחרון למנוע עקיצה. וזה קרע אותי לגזרים. האדם היחידי שאני רוצה את אהבתו ואת חיבוקו רחוק , ואתמול גם לא היה זמין. הלילה חזרו החלומות הרעים על אמא, וכשהתקשרתי אליו, הוא לא היה במצב לדבר איתי. ועכשיו אמא שוב עם חום, ואני מרגישה חסרת אונים. סתם אני מקטרת לכן. להוציא קצת כאב. אני יודעת שהאיש שלי כשיוכל ישלח לי חיבוק שיתן לי כוח. ושאמא תתאושש. ושיהיה בסדר.