חד קרן שקוף
New member
קשה לי לנשום
אני יושבת בחדר שלי אצל סבתא וסבא ושומעת את הפעמונים של הכנסייה מרחוק. ומחוץ לחלון הכל ירוק ומרגיע ונעים.
ויש בית קברות אחד קטן. אני רואה את הקברים בין העצים.
הזמן עובר מהר מדי.
אני חושבת על זה כל הזמן.
המילה ״מוות״ לא מפסיקה לצוף לי בראש.
כל דבר כמעט מציף את החרדה המשתקת הזו.
אמנות
תאטרון
משפחה
צבא
קולנוע
שינה מחוץ לבית
שמחה
אוטובוסים
הופעות
מסעדות
טבע
עיר
טלוויזיה.
ילדים
אנשים מבוגרים.
קברים.
אני סובלת מזה נורא. נורא נורא נורא.
לא רוצה מוות.
לא רוצה זקנה.
אין לי איך להעביר את התחושה, אני כבר לא ילדה בת 3. אני בצבא. אני בוגרת, אני אמורה לדעת להתמודד עם הדבר הזה שנקרא ״חיים״, ועוד הכינו אותי כל כך טוב.
אבל אני לא מצליחה.
גם הפסיכולוגית לא עוזרת בזה (האמת שעם כל השאר היא עוזרת יופי).
שום דבר לא עוזר,
אני יודעת שזו דאגה שלעולם לא תעזוב אותי, להפך. עם השנים היא תתעצם.
אוסיף על זה את רגעי ההיסטריה החבויים בכל פעם שנוגעים בי. בכל פעם שגברים מסתכלים עלי. בכל פעם שאני לא יודעת להתרחק ולהגיד ״לא״.
קשה לי עם אבא.
אני כל כך אןהבת אותו וזה כל כך כואב לי שאני ככה.
אבל אני לא יכולה לא יכולה!!
אין לי פרטיות בשום צורה. הוא נכנס לחדר כשאני מתלבשת או מתארגנת לעתים קרובות. הוא לא חושב. מבחינתו אני עדיין תינוקת.. אבל אני לא.
אני לא רוצה לראות אותו עירום
ואני לא רוצה לשמוע ממנו על שום דבר שקשור במין בחיאת.
זה מלחיץ אותי
זה גורם לי לרעוד.
אני יודעת שהוא לא עשה שום דבר רע, אני ידעת שהכוונה שלו לא רעה ושהוא פשוט לא מבין שזה פוגע בי. הוא פתוח בנושא- אני לא. אותי זה מביך. והוא לא מתחשב.
אני גם לא יכולה להראות לו את זה.
אני מנסה לומר לו כשדברים כאלה קורים אבל הוא לא מבין.
לא נראה לי שבחיים ארצה לשכב עם מישהו. אני יוצאת עכשיו עם מישהו וזה עוד לא הגיע למצב אינטימי אבל...
זה יגיע
ואני יודעת שלא אדע מה לעשות ואיך להגיב.
הכל סוגר עלי, התקפי חרדה כל הזמן כל היום, ואני לא אעמוד בזה יותר בקרוב
עזרה
אני יושבת בחדר שלי אצל סבתא וסבא ושומעת את הפעמונים של הכנסייה מרחוק. ומחוץ לחלון הכל ירוק ומרגיע ונעים.
ויש בית קברות אחד קטן. אני רואה את הקברים בין העצים.
הזמן עובר מהר מדי.
אני חושבת על זה כל הזמן.
המילה ״מוות״ לא מפסיקה לצוף לי בראש.
כל דבר כמעט מציף את החרדה המשתקת הזו.
אמנות
תאטרון
משפחה
צבא
קולנוע
שינה מחוץ לבית
שמחה
אוטובוסים
הופעות
מסעדות
טבע
עיר
טלוויזיה.
ילדים
אנשים מבוגרים.
קברים.
אני סובלת מזה נורא. נורא נורא נורא.
לא רוצה מוות.
לא רוצה זקנה.
אין לי איך להעביר את התחושה, אני כבר לא ילדה בת 3. אני בצבא. אני בוגרת, אני אמורה לדעת להתמודד עם הדבר הזה שנקרא ״חיים״, ועוד הכינו אותי כל כך טוב.
אבל אני לא מצליחה.
גם הפסיכולוגית לא עוזרת בזה (האמת שעם כל השאר היא עוזרת יופי).
שום דבר לא עוזר,
אני יודעת שזו דאגה שלעולם לא תעזוב אותי, להפך. עם השנים היא תתעצם.
אוסיף על זה את רגעי ההיסטריה החבויים בכל פעם שנוגעים בי. בכל פעם שגברים מסתכלים עלי. בכל פעם שאני לא יודעת להתרחק ולהגיד ״לא״.
קשה לי עם אבא.
אני כל כך אןהבת אותו וזה כל כך כואב לי שאני ככה.
אבל אני לא יכולה לא יכולה!!
אין לי פרטיות בשום צורה. הוא נכנס לחדר כשאני מתלבשת או מתארגנת לעתים קרובות. הוא לא חושב. מבחינתו אני עדיין תינוקת.. אבל אני לא.
אני לא רוצה לראות אותו עירום
ואני לא רוצה לשמוע ממנו על שום דבר שקשור במין בחיאת.
זה מלחיץ אותי
זה גורם לי לרעוד.
אני יודעת שהוא לא עשה שום דבר רע, אני ידעת שהכוונה שלו לא רעה ושהוא פשוט לא מבין שזה פוגע בי. הוא פתוח בנושא- אני לא. אותי זה מביך. והוא לא מתחשב.
אני גם לא יכולה להראות לו את זה.
אני מנסה לומר לו כשדברים כאלה קורים אבל הוא לא מבין.
לא נראה לי שבחיים ארצה לשכב עם מישהו. אני יוצאת עכשיו עם מישהו וזה עוד לא הגיע למצב אינטימי אבל...
זה יגיע
ואני יודעת שלא אדע מה לעשות ואיך להגיב.
הכל סוגר עלי, התקפי חרדה כל הזמן כל היום, ואני לא אעמוד בזה יותר בקרוב
עזרה