קשה לי כל כך

קשה לי כל כך

התקופה האחרונה היתה מצויינת מכל בחינה.
אני מפרנסת את עצמי, חיה הם בחור מקסים, מחזקת
את הקשר עם המשפחה. הרגשתי מאוד מחוזקת ומאושרת
עד לפני שעתיים.
הלכתי לרופא המשפחה החדש שלי לקבל מרשם לריטלין ולתדהמתי הוא
סירב לתת לי מרשם עד אשר אפגש עם פסיכיאטר.
הריטלין מאוד עזר לי בתקופה האחרונה.
זהו. זה פשוט שבר אותי.
שוב הרגשתי חסרת אונים. שוב הפחד מהמוח הזה.
אחר כך דיברתי עם אחותי. זו היתה אמורה להיות שיחה סבבה כזו
ובמקום זה גלשנו לנושאים הכי מדכאים- האפילפסיה שגילו לאחותי
הקטנה, המשבר הקשה שעבר על אחותי השניה במשך
כמה שנים (שאני מרגישה שיש לי תרומה מכרעת לו).
בנוסף, דיברנו על אבא שלי. הוא סיעודי.
לכולנו יש רגשי אשם שאנחנו לא עושים מספיק.
מאוד לא מועיל רגשי האשם שאני סוחבת איתי שנים על
גיל ההתבגרות המזעזע שהמטתי עליו. מאז היחסים בינינו
לא נעימים.

בקיצור,
עצוב לי ממש.
אני מרגישה חסרת אונים כל כך.
אחותי ניסתה לומר לי משהו בהקשר של המשבר שהיא עברה
והיא לא הצליחה להוציא מילה במשך יותר מדקה
כשאני ברקע מאיצה בה ומתנהגת כאילו כלום לא קורה עכשיו.
אין
כל זה שבר אותי פשוט.

קשה לי
מאוד
 

תמרה45

New member
מותק

קודם, ממש משמח לשמוע על כל הדברים הטובים =D
דבר שני, האשמה לא באמת עוזרת לך ולא באמת מקדמת אותך..
חשוב שתנסי לנטרל אותה ולבדוק בצורה אובייקטיבית עם עצמך מה את באמת יכולה או לא יכולה לעשות בנידון..
גם כשלונות העבר שלך (כביכול) לא יכולים להיות עבורך כמשא שאת סוחבת על כתפייך בהכבדה..
כמו שאת חושבת שלאבא שלך היה קשה בגיל ההתבגרות שלך, כך גם לך היה קשה, ואני בטוחה שלא היה לך גיל התבגרות מושלם,
כולנו עוברים דברים, ומנסים לעשות את ההכי טוב כדי להיות הכי טובים שאנחנו יכולים להיות..
ממש מבאס לשמוע על הריטלין! לצערי הרב לפעמים יש תהליכי ביורוקרטיה מתסכלים ומורידים כל מפלס של מצב רוח..
אני יודעת שזה קשה, אבל אני ממש מציעה לך להחזיק מעמד!! בסדר, אז זה הולך להיות מעצבן!! בטירוף, וזה בכלל מעצבן שאת צריכה לעבור את זה מול
הפסיכיאטר, אבל אם הריטלין מאוד עזר לך, והפסיכיאטר יבין את זה, אני לא רואה הרבה סיבות למה לא לקבל אותו שוב (ואני לא אומרת לך את זה כדי לתלות תקוות אלא פשוט כשיגיע הרגע
שתעמדי מולו אז תתמודדי עם מה שהוא יגיד לך, חבל להקדים את המאוחר..)
זמן קשה עכשיו, אני מבינה אותך מאוד!!!
אבל אל תתני לזה להחריב את כל הטוב שקיים.. גייסי את כל הדברים הטובים, את כל הדברים שנותנים כח כדי לקבל מזה דחיפה לבטחון שלך, ולצעוד אל עבר ההתמודדות הבאה בעניין הריטלין ביותר אמונה וכח.. אל תתייאשי, יש הרבה טוב בחיים שלך, ואת עושה הרבה בשבילו, מגיע לך את כל הקרדיט שבעולם!
אגב, אם באמת מה שאת אומרת על גיל ההתבגרות של אבא שלך נכון, אני בטוחה שעכשיו הכי מסב לו אושר ושמחה זה לראות אותך פורחת ושמחה ומאושרת ועצמאית!!
אני בטוחה שזה עושה לו נחת הכי גדולה!!!
 
זה באמת קשה

כל מה שאת מספרת.
לא יודעת אם אבא שלך מבוגר או צעיר, אבל לא נראה לי שיש גיל שזה קל לראות בו את אבא שלך במצב כזה. הרבה משפחות לא יודעות איך לעכל דברים כאלו!
את נשמעת לי מאוד מציאותית, לא ממציאה בעיות אלא הם קיימות. ומותר מדי פעם להשבר ולהרגיש שהכל גדול עלייך, זה באמת לא מעט

לגבי הריטלין, הפחד הוא מהפסיכיאטר? זו יכולה להיות פגישה שגרתית בסה"כ
 
לא סיפרת כאן אף פעם על המצב של אבא שלך.

זה נשמע מאוד קשה. אוביקטיבית לטפל באבא סיעודי זה דבר שדורש ממשפחות הרבה, מכניס מורכבויות ומתח ויכול לפרק משפחות ויחידים.
מניחה שכל משפחה מוצאת את הדרכים שלה להתמודד, טוב יותר או פחות, ואין דרך אחת נכונה וגם לא כולם בתוך המשפחה יכולים לשאת באותו הנטל או באותה הצורה. גם אחות חולה זה לא דבר קל.
את נאבקת בעצמך על חיים אחרים, על לייצב את עצמך ולטפל בעצמך. זה לא קל, וזה בטח לא משאיר הרבה פנאי רגשי לסחוב על עצמך עוד מטען משפחתי. זה שאת לא מצליחה להיות בשבילם בכל רגע לא אומר שאת לא אוהבת אותם או שאת לא רוצה להיות בשבילם או בשביל האחות שדיברת איתה, אלא שאת לא יכולה כרגע.
אני מניחה שיהיו ימים שבהם תוכלי יותר. אבל לפעמים צריך להחזיק את עצמך קצת זמן בשביל שזה יוכל לקרות.

 
קראתי אתכן

שוב
ושוב
ושוב
ושוב...

הצלחתי בקושי רב לחלץ את עצמי מהתהום הרגשית שנפלתי אליה.
בבוקר שלמחרת בקושי רב נכנסתי לעבודה.
הדמעות חנקו אותי ליטרלי. הרגשתי את זה ממש בגרון.
ואני לא יכולה. חייב. ללבוש חיוך ולפתוח את הדלת.
וזה מה שעשיתי...
אחרי שעה עם הילדים הכוחות חזרו אליי והחיוך הפך אותנטי.
ברגע הראשון שהיה לי קראתי את ההודעות של תמרה וענווה.
שכחתי לציין בהודעה המקורית שהפסיכו יצא לחופשה בשבועיים האחרונים.

אז קשה. עדיין.
אבל אני יותר חזקה ויותר שמחה.
תודה לכן
המקום הזה הוא כל כך הרבה עבורי


ורחלי, תודה לך באופן אישי.
 
למעלה