קשה לי בטיפול

[מרתה אולוביץ]

קשה לי בטיפול

קשה לי לדבר, קשה לי עם התכנים, קשה לי עם הרגשות וכל מה שעולה.
הקושי הוא עד כדי כך שבזמן הטיפול יש לי רצון להכאיב לעצמי ולפגוע בעצמי ולפעמים הצורך הזה נמשך עוד יומיים- שלושה עד שמתפוגג. (בינתיים אני עוד מחזיקה מעמד בלי פגיעה עצמית, אך לא יודעת כמה זמן אצליח להחזיק בכך).
המטפלת שלי יודעת על כך, ואנחנו מדברות על זה מיד כשזה עולה.
בסך הכל טוב לי איתה. היא מכילה אותי יותר טוב מאשר המטפלת הקודמת שלי (החלפתי מטפלת בעקבות הרפורמה וזה שהיא כבר לא עובדת עם הקופה), ועדיין קשה לי.
קשה לי עם ההרגשה שאני מאכזבת אותה (אני יודעת - זה לא נכון).
קשה לי עם הרגשת הריק שעולה בטיפול.
קשה לי להרגיש "שטוחה".
קשה לי עם הדחפים לפגוע בעצמי.
קשה לי עם עצמי.
לא שייך כרגע להפסיק את הטיפול, ואני גם לא רוצה לעבור למישהי אחרת אחרי שבסך הכל היא מאוד בסדר איתי ואני יכולה לשתף אותה במה שעולה בזמן אמת יותר (ויותר טוב) מאשר עם הקודמת.
קשה לי בטיפול.

 

[תמר דגן 1]

האם טיפול נפשי חייב להיות חוויה קשה?

טיפול נפשי עלול להיות חוויה קשה, מתסכלת ומטלטלת. תכופות הוא מפגיש אותנו עם חוויות, רגשות ותחושות שעד לאחרונה הצלחנו להכחיש, להדחיק, להתעלם, להסיח את הדעת, ועוד מנגנוני הגנה למיניהם.

מנגנוני הגנה - כשמם כן הם. נועדו להגן עלינו מפני רגשות קשים. בטיפול תכופות מוסרים מנגנוני ההגנה ואנו נחשפים לאותם רגשות מהם המנגנונים הגנו עלינו עד כה. על פי רוב, טוב שכך. מנגנונים שנוצרו בתקופה בה היינו זקוקים להם, תכופות כבר אינם משרתים אותנו, ולעיתים אף גובים מחיר שכבר אינו נכון לנו. הרבה פעמים אנו מגיעים לטיפול בדיוק מסיבה זו. המחיר שגובים מנגנוני ההגנה הישנים. בתקופת הביניים, כפי שכתבתי במאמר על התחלות חדשות, כמו נחש בתקופה שבין השלת עורו לבין צמיחת העור החדש, אנו חשופים יותר, פגיעים יותר, רגישים יותר.

אחריות משותפת של המטפל והמטופל, לדאג לקצב הנכון, למינון הנכון, לויסות עוצמת הרגשות העולים. היחס בין אחריות המטפל לאחריות המטופל - תלוי בגישה.

הדחף לפגיעה עצמית הוא קשה ומסוכן. דורש הכלה רבה בנסיון למנוע מימוש הדחף.
האם הדחף היה קיים גם בתקופת הטיפול הקודמת? כמה זמן את בטיפול?
האם הדחף היה קיים לפני תחילת הטיפול?
האם אי פעם פגעת בעצמך, או שעד כה הצלחת תמיד להתגבר על הדחף?

 

[מרתה אולוביץ]

תודה לך

אני מטופלת כ-10 שנים (עם קצת הפסקות באמצע), רוב הזמן עם המטפלת הקודמת, ומיולי האחרון אצל הנוכחית.
הדחפים לפגיעה עצמית התחילו בשנה שעברה, ובשנה האחרונה אושפזתי באשפוז פסיכיאטרי 3 פעמים בגלל שפגעתי בעצמי (לא משהו נוראי, רק שריטות) ורצון למות.
אצל המטפלת הנוכחית עוד לא פגעתי בעצמי. אני פוחדת מהרגע הזה שיבוא. פוחדת מעוד אשפוז. פוחדת לאכזב אותה, את בעלי (ששומר עלי כשאני מדווחת לו על הדחף) ואת הפסיכיאטרית.

 

[תמר דגן 1]

מימוש הדחף לפגיעה עצמית

תודה מרתה על השיתוף.
לאור דבריך, איני רואה סיבה להחליף את המטפלת.
נשמע שאת מודעת היטב לדחף, לזמניות שלו, ולצורך לעשות הכל כדי לצלוח את הגל ולא לממש את הדחף. כמו כן את כותבת שאת מרגישה מוכלת אפילו יותר מאשר אצל המטפלת הקודמת, אצלה נשארת 10 שנים. את מעלה את הרגשות הקשים העומדים בבסיס הדחף, כגון תחושת ריק והפחד לאכזב, ואתן עובדות על כך.
אני מקווה שבנוסף להעלאת הרגשות ועיבודם, גם בניתן "תכנית בטחון", הכוללת כלים לויסות עצמי כאשר הדחף עולה.
מחזקת ידיך בהתמודדות עם הקשיים.

 

[מרתה אולוביץ]

שבוע טוב

תודה על החיזוקים.
עכשיו אני בסדר וגם יותר רגועה.
רק שימשיך כך במשך השבוע.