זאת קביעה מאוד מפוקפקת.
"אתה אף פעם לא תקנא בשביל מישהו ובטח שלא תתגאה בשביל מישהו." זה קורה לי הרבה, בעיקר בקרב בני משפחתי. הסיבה הפסיכולוגית היא שאנחנו מגיבים לסיטואציות ואנשים שמסביבנו גם ברמה הרגשית-רעיונית, מה שמתורגם לפקודה של התת מודע להפעיל את הגוף. זה גם ממחיש את היכולת של המוח שלנו לשטות בגוף. קרה לך פעם שישבת עם מישהו שאכל מולך, ובלי משים חיקית את תנועות האכילה שלו? או ששמת לב שיש לו לכלוך על הפנים ו"ניקית" את הליכלוך מפניך שלך? המוח שלנו מפרש סיטואציות, מה שוגרם לנו לשאר איך האחר מרגיש, מה שגורר תגובה,
לעיתים לא מודעת, של הגוף. אנחנו "עובדים" על המוח שלנו שאנחנו בסיטואציה מסויימת, כשלמעשה אנחנו רק מדמיינים אותה. אותו דבר מתרגם בגיזרת ה"קר לי לראות אותך בלי סוודר". דהינו- הקירבה שלנו אליהם והיכולת
להזדהות ולהבין את נקודת המבט שלהם גוררת תגובה רגשית-מוחית. אני רק
מדמיינת שקר לי, המוח מתרגם את זה להורמונים הנכוני והגוף מגיב בסימור שערות או צמרמורת, כי הוא מאמין שזה באמת המצב הנתון. זה עובר תוך שניה, כי האשלייה נגמרת ברגע שאתה שם לב שהגבת גופנית למצב דימיוני. וואו, זה יצא ארוך