קרועה
הי.. מה קורה?
במהלך השיטוטים שלי באינטרנט מצאתי את הטקסט הבא..
את המכתב הבא כתב לידידו נער תימני דתי שעזב את ביתו והלך לקיבוץ.
חיים יקירי
בבודאי אתה שואל את עצמך אם אני מתחרט על מה שעשיתי לפני שנתיים. לא כן ולא לאו. לפני חודש ימים נכונה לי הפתעה שהכניסה הרבה תוהו ובוהו לחיי ולמחשבותי.אבא בא לכאן.
קראו לי לצאת, אמרו לי שמישהו מחכה לי בחוץ ולא רוצה להיכנס. גם את שמו לא רצה להגיד.
בשביל הצר הלכנו, הוא לפני ואני אחריו. את ראשו לא הפנה אף םעם לאחוריו, כפי שנהגנו ללכת בדרכינו לישיבה, לכותל המערבי או לבית הכנסת. לא העזתי לפסוע לצידו. פחדתי מעיניו החומות. ואז ישבנו ודיברנו.
רצה לשמוע על הקיבוץ וכמה טענות עיקריות לו:
א.כיצד עוברים בקיבוץ על "לא יהיה כלי גבר על אישה"?
ב.האם העזרה לעם ישראל תבוא על ידי חליבה וחרישה ולא על ידי תפילה ותחנונים?
ג.במה שונה ישראל משאר האומות?
ד.תורה – מה תהא עליה?
ה.שמירת שבת, כשרות ושאר מצוות וחוקים?
על טענות אחדות פטרתי את עצמי איך שהוא, ועל השאר גמגמתי בלשוני. ואילו לפניך אני מבקש להודות.
האם אתה חושב שפתרתי שאלות אלו בנפשי? האם שאלות אלו אינם קופצות ומתעוררות בי? כי להודות בכל איני יכול, ולכפור בכל שוב אין בכוחי. וצר לי, ואני אין לי בעולמי מעט נחת רק בשעות שבהם אני עובד קשה בידי ובגופי.
אבי דרש שאחזור הביתב. שתקתי. שתיקה זו הרגיזה אותו לא מעט.
קם ניער את בגדיו ואמר:
"יודע אתה מפני מה העורב הולך ברקידה?
פעם אחת ראה העורב יונה, הולכת הליכה יפה מכל העופות.
מצא חן בעיני העורב הליכת היונה. אמר בליבו: אלך גם אני כמותה.
היו עצמותיו נשברות כמעט בהליכה זו, והיו העופות שוחקים לו.
התבייש העורב ואמר: אחזור להליכתי הראשונה.
ניסה לחזור, ולא יכל,שכבר שכח הליכתו הראשונה.
והיה כמרקד. ולא הצליחה לו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה.
גם אתה עובדיה בני, הולך ברקידה, הולך ברקידה..."
אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הטקסט, לא בגלל השאלות שאותם האב שאל את בנו.
השאלות האלו לא מטרידות אותי. אני מזדהה בעיקר עם המשל של היונה.
כי בעצם אני כמו עלה תלוש. ערער בערבה. חסרת זהות, כיוון ומטרה. אני עוד לא ממש חזרתי בשאלה, אבל מתכננת לעשות זאת.
בנתיין אני לא מרגישה שייכת לעולם החרדי, אבל גם לעולם החילוני אני לא מרגישה שייכת. חסרים לי הקודים החברתיים הנהוגים בחברה החילונית.
כמו כן אני נחשבת זרה בעולם החילוני, כיוון שלא נולדתי לתוכו. זה כמו גוף שדוחה את ניתוח השתלת העור שבוצע בו...
אני חושבת שיהיה לי קשה להרגיש שייכת בעולם החילוני.
אני גם חושבת שכל חוזר בשאלה, ולא רק אני, מוצא את עצמו קירח מכאן ומכאן, קירח מ 2 העולמות...
עזר לי להתפרק פה, לשחרר...
מה דעתכם?
הי.. מה קורה?
במהלך השיטוטים שלי באינטרנט מצאתי את הטקסט הבא..
את המכתב הבא כתב לידידו נער תימני דתי שעזב את ביתו והלך לקיבוץ.
חיים יקירי
בבודאי אתה שואל את עצמך אם אני מתחרט על מה שעשיתי לפני שנתיים. לא כן ולא לאו. לפני חודש ימים נכונה לי הפתעה שהכניסה הרבה תוהו ובוהו לחיי ולמחשבותי.אבא בא לכאן.
קראו לי לצאת, אמרו לי שמישהו מחכה לי בחוץ ולא רוצה להיכנס. גם את שמו לא רצה להגיד.
בשביל הצר הלכנו, הוא לפני ואני אחריו. את ראשו לא הפנה אף םעם לאחוריו, כפי שנהגנו ללכת בדרכינו לישיבה, לכותל המערבי או לבית הכנסת. לא העזתי לפסוע לצידו. פחדתי מעיניו החומות. ואז ישבנו ודיברנו.
רצה לשמוע על הקיבוץ וכמה טענות עיקריות לו:
א.כיצד עוברים בקיבוץ על "לא יהיה כלי גבר על אישה"?
ב.האם העזרה לעם ישראל תבוא על ידי חליבה וחרישה ולא על ידי תפילה ותחנונים?
ג.במה שונה ישראל משאר האומות?
ד.תורה – מה תהא עליה?
ה.שמירת שבת, כשרות ושאר מצוות וחוקים?
על טענות אחדות פטרתי את עצמי איך שהוא, ועל השאר גמגמתי בלשוני. ואילו לפניך אני מבקש להודות.
האם אתה חושב שפתרתי שאלות אלו בנפשי? האם שאלות אלו אינם קופצות ומתעוררות בי? כי להודות בכל איני יכול, ולכפור בכל שוב אין בכוחי. וצר לי, ואני אין לי בעולמי מעט נחת רק בשעות שבהם אני עובד קשה בידי ובגופי.
אבי דרש שאחזור הביתב. שתקתי. שתיקה זו הרגיזה אותו לא מעט.
קם ניער את בגדיו ואמר:
"יודע אתה מפני מה העורב הולך ברקידה?
פעם אחת ראה העורב יונה, הולכת הליכה יפה מכל העופות.
מצא חן בעיני העורב הליכת היונה. אמר בליבו: אלך גם אני כמותה.
היו עצמותיו נשברות כמעט בהליכה זו, והיו העופות שוחקים לו.
התבייש העורב ואמר: אחזור להליכתי הראשונה.
ניסה לחזור, ולא יכל,שכבר שכח הליכתו הראשונה.
והיה כמרקד. ולא הצליחה לו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה.
גם אתה עובדיה בני, הולך ברקידה, הולך ברקידה..."
אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הטקסט, לא בגלל השאלות שאותם האב שאל את בנו.
השאלות האלו לא מטרידות אותי. אני מזדהה בעיקר עם המשל של היונה.
כי בעצם אני כמו עלה תלוש. ערער בערבה. חסרת זהות, כיוון ומטרה. אני עוד לא ממש חזרתי בשאלה, אבל מתכננת לעשות זאת.
בנתיין אני לא מרגישה שייכת לעולם החרדי, אבל גם לעולם החילוני אני לא מרגישה שייכת. חסרים לי הקודים החברתיים הנהוגים בחברה החילונית.
כמו כן אני נחשבת זרה בעולם החילוני, כיוון שלא נולדתי לתוכו. זה כמו גוף שדוחה את ניתוח השתלת העור שבוצע בו...
אני חושבת שיהיה לי קשה להרגיש שייכת בעולם החילוני.
אני גם חושבת שכל חוזר בשאלה, ולא רק אני, מוצא את עצמו קירח מכאן ומכאן, קירח מ 2 העולמות...
עזר לי להתפרק פה, לשחרר...
מה דעתכם?
