קרה לכן פעם

[siriusgirl]

קרה לכן פעם

שאחרי ש"החלמתן" -כלומר תקופה מטורפת שהכל לכאורה בסדר, למרות שברור שההפרעה לעולם לא נעלמת אבל שכן הגעתן למצב כזה שהכל כל כך שפוי מזה תקופה והצלחתן אפילו להפסיק לספור קלוריות! למרות שדימוי הגוף תמיד יהיה ככה ככה, יש ימים שאת מרגישה מהממת ויש ימים שלא אבל בנורמה, נראה שאפשר לחיות ככה.
ואז הגיע איזה רגע שנמאס לכן מהרגשת התעוב שמידי פעם צצה ומושתקת, נמאס לכן מאיך שבגדים יושבים עליכן, נמאס לכן באופן כללי ואתן מחיות מחדש ומעירות את ההפרעה שבכן?
כי אצלי תמיד ידעתי איפה הטריגר, ובחרתי לאחרונה במודע בפעולות מסוימות שמטרתן היתה להחדיר בי מוטיבציה לשינוי ולטיפטיפונת להפחית באכילה ודווקא בכיוון הלא בהכרח חולה. לא כיוונתי לחזור להפרעה, אבל ידעתי שלמרות השליטה שתפסתי על החיים שלי, יש מצב שהבחירות המודעות האלו תחזרנה אותי לעולם שלא אצליח להמנע מלהשאב אליו
ובחרתי בכל זאת לעשות את זה
וזה מדהים ומוזר
כי בפרק זמן קצר כל כך המחשבות ההן של פעם-
פתאום אני שוקלת אם לאכול או לא ומדלגת על ארוחות
פתאום המחשבות על לחתוך ולהקיא חזרו אחרי מעל שנה שלא צצו בי כמעט בכלל
פתאום השנאה והתעוב המטריפים משתוללים בי חזרה
פתאום יצר ההרס העצמי שלי מרגיש כמו כדור שחור של אנרגיה שאם מישהו רק יעשה לכיוונו צעד מוטעה, אני אתפוצץ
פתאום היחסים שלי עם המשפחה מזכירים את המשפטים ההם של פעם, של כעס ותעוב ושנאה מטורפת ועצומה שמשתוללת בי
פתאום היצר הזה של נקמה ושל "אני אראה לכם" עושה בי שמות

ואני מודעת לזה, מודעת לזה שאני גורמת לזה
ולא מצליחה באמת להרגיש שאכפת לי או שאני רוצה להציל את עצמי מעצמי
ויש רגעים שאכפת לי אבל הכי חשוב- יש המון רגעים שלא
שפשוט נמאס לי ואני אפילו לא יודעת ממה כי הכלהכלהכל בסדר בחיים שלי
וחשבתי תמיד שהסדקים האלו מופיעים רק כשיש משהו ששבור בי בפנים, אבל הכל בסדר. אולי לכן לא אכפת לי

וסליחה על חוסר הבהירות במילים שלי, לא מצליחה לגרום לעצמי להשמע נורמלית ומובנת.

 

[ברונזה]

אוווף כ"כ מזדהה, זה כל הזמן קורה לי

כבר שנים.
אני מרגישה את זה גם עכשיו, בעצם...
התחלתי להתאמן ברצינות (ולא רק לעשות המון אירובי כדי לשרוף קלוריות), קניתי בגדים חדשים והייתי מאוד מאושרת ושלמה עם עצמי. אפילו לא הרגשתי שעליתי במשקל כ"כ והייתי בטוחה שאף אחד גם לא שם לב.
ואז אמא שלי אמרה לי שאני יפה. אמא כבר מזמן לא אמרה לי שאני יפה, מאז שנכנסתי לכל הקטע הזה, ולכן ידעתי שהיא רואה שעליתי והתחלתי להרגיש לא נוח ושמנה וחשופה.
עכשיו אני מנצלת כל הזדמנות כדי להוריד מהתפריט או להכניס עוד ק"מ ואני כבר באמת לא יודעת מה היעד שלי ומה המטרות שלי.
לפעמים נדמה לי שהכל הוא רק כדי שתהיה לי מטרה בחיים - שכשאני רזה תהיה לי מטרה 'להבריא' וכשאני שמנה תהיה לי מטרה לרדת

 

[פרפר בתוך אגרוף]

את מאוד מובנת.

הפרעות אכילה הן כמו סם. בדיוק כמו אלכוהוליסט שלא שתה שנים, כוסית אחת מחזירה אותו להתמכרות בבת אחת, ונרקומן שהיה נקי מסמים שנים, מספיק שיגע בסם פעם אחת כדי לחזור לכל מה שברח ממנו,
כך זה גם אצלנו, קשה מאוד לצאת מזה, וקל מאוד לחזור. רעב או הקאות, כל אחת והבורות שלה, מחזירים אותנו ישר לכל המחשבות והתחושות הפסיכיות. גם אם לא ביום הראשון של חוסר אכילה, כמה ימים כאלו מציפים את כל הטירוף למעלה.

אני מאמינה שאפשר להחלים מהפרעות אכילה. אני יודעת את זה מניסיון אישי. לא לתקופה קצרה, אלא לאורך שנים, אפשר לצאת מזה ולחיות אחרת. גם היום אני יודעת שאם אקצץ באכילה אחזור לשם במהירות, אבל גם יודעת להמנע מהבורות שלי ולנהל חיים נורמליים.
זה אפשרי, אבל בשביל להחזיק את זה לאורך זמן צריך לעבור תהליך פנימי עמוק ולא רק להמנע מהסימפטומים.
היית פעם בטיפול?

שמחתי לראות אותך כאן. ברוכה השבה

 

[siriusgirl]

אולי טריגר~

כעל התמכרות. וההתמכרות שלי היא אפילו לא במעשה. (כמעט) נפלתי הפעם (מחשבתית) עוד לפני שהגעתי לפן הפיזי, רק מלהגרר לטריגרים מחשבתיים וויזואליים. לפחות למדתי מזה שאני באמת צריכה להתרחק אפילו "רק" מלקרוא ולראות, בלי לגעת ולנסות, כל מה שגורם לי לטריגר. זה יותר גרוע מאש מבחינתי, כאילו העשן עצמו יכול להצית בי שרפה מטורפת.

החלמה טוטאלית לגמרי? אני לא חושבת שזה אפשרי, הלוואי, מתקשה לקוות. איך? אמנם הגעתי למצב שלא האמנתי שאי פעם שאגיע אליו - לאכול עם שליטה מחשבתית אבל בלי לספור קלוריות? לא חלמתי לרגע שאפשר להפסיק, אחרי ששנים זה רץ בי כשרק ראיתי אוכל. אבל לגמרי להיפטר מכל פן של ההפרעה? גם בתקופות הבריאות שלי, ואני מחשיבה את הנוכחית לנפילה אבל בתוך תקופה בריאה יחסית ולאורך זמן לא מועט- וגם בהן, דמוי הגוף שלי לא ממש שפוי. אני לא חושבת שאי פעם אוכל ללכת עם "רק" חולצה אחת עלי שלא בגזרה רופפת בטרוף, כי מה אם ארצה לשתות כוס מים ו"אתנפח", לא חושבת שאוכל אי פעם להתנתק מהגישה הזו ופשוט להנות מעצמי ועם עצמי.
ועדיין, זו ורסיה "בריאה" שלא חלמתי להגיע אליה. לא חושבת שמזה אצליח להתנתק וזה הכי כואב לי כי קשה לי לחיות ככה אבל מילא, תמיד חשבתי שיהיה גרוע יותר.

הייתי בערך שנתיים בטיפול, אם אני זוכרת נכון. יצאתי ממנו שבורה יותר משנכנסתי, כשעזבתי את הפסיכ' נכנסתי לדכאון ולריטואל פגיעה עצמת מהקשים שהיו לי וחזרתי חזק להפרעה יותר משהיה קודם. איך בסוף יצאתי? אין לי שמץ של מושג. מתישהו תפסתי מה לעזאזל אני עושה לעצמי ואז התחילו תקופות של נד-נד, פעם מרעיבה, פעם קצת אוכלת, פעם שונאת, פעם ממש מתעבת, אינלי מושג מה בסוף היה המנוף להוציא אותי משם

תודה. זה מצחיק שדווקא משפט אחד כזה יכול לעשות טוב כל כך על הלב.