קרבי או לא? דילמה
מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות קרבי... ואם אפשר ביחידה מובחרת (דובדבן וכו'). תמיד חשבתי שאני יודע מה הם עוברים פחות או יותר.. תמיד ידעתי שהיציאות הן גרועות ושהתנאים הם יחסית נמוכים ושבשביל להגיע ליחידה מובחרת צריך לתת הרבה מעצמך. אבל ביום שישי האחרון גיליתי עד כמה. יש לי חבר שהתגייס לפני מספר חודשים להנדסה קרבית. לאחר בערך (אני לא בטוח בזמן) חודש, הוא התקשר אלי כשהו מרוצה מאוד מהמפקדים ומהאנשים שאיתו ומנסה לשכנע אותי לבוא להנדסה קרבית... בנוסף, הוא עבר גיבוש יהל"ם והיה מרוצה עד לשמיים. ביום שישי האחרון (כחודש וחצי בערך מהשיחה האחרונה שלנו) התקשרתי אליו כדי לשאול מה שלומו.... ציפיתי לשמוע ילד מאושר כמו פעם שנהנה מכל רגע ביחידה, אך להפתעתי הרבה, ענה ילד שבוז. דיברנו שעה וקצת ובכל הזמן הזה הוא ניסה לשכנע אותי לוותר על קרבי (מהפך, ממצב שהוא מנסה לשכנע אותי להתגייס להנדסה, פתאום הוא מנסה להוריד אותי מהרעיון של קרבי בכלל). מסתבר שלא הבנתי עד כמה החיים בקרבי קשים. ישנם קרוב ל30 אנשים איתו מתוכם 14 (כולל הוא) עם חשד לשברי מאמץ. עכשיו אני מדבר איתכם על ילד עם כושר מטורף! באמת ילד חזק... והוא עם שברי מאמץ... בנוסף מה שלא אהבתי זה שמילא שברי מאמץ... אבל הילד קרס כמה פעמים במהלך מסע אלונקות ולמפקדים שלו זה לא אכפת... הוא צריך להמשיך...(למרות שהילד בא אל המפקד כמה פעמים לפני המסע והתלונן על הכאבים העזים). הוא היה כל כך נואש מחוסר ההקשבה של המפקדים ומחוסר האכפטיות שלהם לבריאות שלו, עד שבכדי לא לצאת למסע הוא היה צריך לסתום את האוזניים ולא להקשיב למפקד שלו (מה שכמובן עלה לו ביציאה הביתה בסוף השבוע). הוא סיפר לי על מה שהם עוברים שם... על זה שבמשך ארבעת הימים האחרונים הם ישנו רק שעה וחצי בכל יום ובכל שאר הזמן הם רצים ולומדים. ואז הוא שאל אותי למה אני בכלל רוצה קרבי... ואני עניתי שגם בגלל שאני רוצה להרגיש את האקשן ובמידה מסויימת גם להגן על המדינה ולתרום. וזאת הייתה התשובה שלו: גם אני רוציתי להגן על המדינה ולתרום כשהתגייסתי.... אבל זה עבר מהר מאוד... ולגבי האקשן... הדבר הכי מרגש שהיה לנו זה הקפצה כדי לרדוף אחרי בדואים על גמלים. והבעייה הכי גדולה.. היא שאחרי שאתה נכנס לקרבי, קשה מאוד לצאת מזה. בסופו של דבר הקרבי יוצא עם נזקים פיזיים לכל החיים ואילו הג'ובניק ממשיך בשיגרת החיים שלו... ומארגן לעצמו את החיים. למרות שרציתי להגן על חלומי ולהגיד לו שהוא טועה... לא מצאתי שום דבר שהוא טועה בו... לא מצאתי משהו לענות. ולמען האמת אחרי השיחה הזאת.. יצא לי לחשוב 10 פעמים האם אני באמת רוצה קרבי? ואם כן באיזה רמה של קרבי? דובדבן? חובלים? שריון? מה אני רוצה? אני יודע שזיבלתי לכם קצת הרבה בשכל... אבל אני באמת מפחד להתגייס לקרבי אחרי השיחה הזאת... האם המפקדים באמת כל כך קשוחים וחסרי כל אכפטיות? ומה באמת יוצא מהשירות הקרבי? אנא מכם תעזרו לי להחזיר לעצמי את המוטיבציה להתגייס לקרבי.. כי בפנים אני יודע שאני רוצה קרבי (למרות הקשיים) אבל אני מפחד שאני לא יעמוד בהם. תודה רבה על הסבלנות נדב.
מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות קרבי... ואם אפשר ביחידה מובחרת (דובדבן וכו'). תמיד חשבתי שאני יודע מה הם עוברים פחות או יותר.. תמיד ידעתי שהיציאות הן גרועות ושהתנאים הם יחסית נמוכים ושבשביל להגיע ליחידה מובחרת צריך לתת הרבה מעצמך. אבל ביום שישי האחרון גיליתי עד כמה. יש לי חבר שהתגייס לפני מספר חודשים להנדסה קרבית. לאחר בערך (אני לא בטוח בזמן) חודש, הוא התקשר אלי כשהו מרוצה מאוד מהמפקדים ומהאנשים שאיתו ומנסה לשכנע אותי לבוא להנדסה קרבית... בנוסף, הוא עבר גיבוש יהל"ם והיה מרוצה עד לשמיים. ביום שישי האחרון (כחודש וחצי בערך מהשיחה האחרונה שלנו) התקשרתי אליו כדי לשאול מה שלומו.... ציפיתי לשמוע ילד מאושר כמו פעם שנהנה מכל רגע ביחידה, אך להפתעתי הרבה, ענה ילד שבוז. דיברנו שעה וקצת ובכל הזמן הזה הוא ניסה לשכנע אותי לוותר על קרבי (מהפך, ממצב שהוא מנסה לשכנע אותי להתגייס להנדסה, פתאום הוא מנסה להוריד אותי מהרעיון של קרבי בכלל). מסתבר שלא הבנתי עד כמה החיים בקרבי קשים. ישנם קרוב ל30 אנשים איתו מתוכם 14 (כולל הוא) עם חשד לשברי מאמץ. עכשיו אני מדבר איתכם על ילד עם כושר מטורף! באמת ילד חזק... והוא עם שברי מאמץ... בנוסף מה שלא אהבתי זה שמילא שברי מאמץ... אבל הילד קרס כמה פעמים במהלך מסע אלונקות ולמפקדים שלו זה לא אכפת... הוא צריך להמשיך...(למרות שהילד בא אל המפקד כמה פעמים לפני המסע והתלונן על הכאבים העזים). הוא היה כל כך נואש מחוסר ההקשבה של המפקדים ומחוסר האכפטיות שלהם לבריאות שלו, עד שבכדי לא לצאת למסע הוא היה צריך לסתום את האוזניים ולא להקשיב למפקד שלו (מה שכמובן עלה לו ביציאה הביתה בסוף השבוע). הוא סיפר לי על מה שהם עוברים שם... על זה שבמשך ארבעת הימים האחרונים הם ישנו רק שעה וחצי בכל יום ובכל שאר הזמן הם רצים ולומדים. ואז הוא שאל אותי למה אני בכלל רוצה קרבי... ואני עניתי שגם בגלל שאני רוצה להרגיש את האקשן ובמידה מסויימת גם להגן על המדינה ולתרום. וזאת הייתה התשובה שלו: גם אני רוציתי להגן על המדינה ולתרום כשהתגייסתי.... אבל זה עבר מהר מאוד... ולגבי האקשן... הדבר הכי מרגש שהיה לנו זה הקפצה כדי לרדוף אחרי בדואים על גמלים. והבעייה הכי גדולה.. היא שאחרי שאתה נכנס לקרבי, קשה מאוד לצאת מזה. בסופו של דבר הקרבי יוצא עם נזקים פיזיים לכל החיים ואילו הג'ובניק ממשיך בשיגרת החיים שלו... ומארגן לעצמו את החיים. למרות שרציתי להגן על חלומי ולהגיד לו שהוא טועה... לא מצאתי שום דבר שהוא טועה בו... לא מצאתי משהו לענות. ולמען האמת אחרי השיחה הזאת.. יצא לי לחשוב 10 פעמים האם אני באמת רוצה קרבי? ואם כן באיזה רמה של קרבי? דובדבן? חובלים? שריון? מה אני רוצה? אני יודע שזיבלתי לכם קצת הרבה בשכל... אבל אני באמת מפחד להתגייס לקרבי אחרי השיחה הזאת... האם המפקדים באמת כל כך קשוחים וחסרי כל אכפטיות? ומה באמת יוצא מהשירות הקרבי? אנא מכם תעזרו לי להחזיר לעצמי את המוטיבציה להתגייס לקרבי.. כי בפנים אני יודע שאני רוצה קרבי (למרות הקשיים) אבל אני מפחד שאני לא יעמוד בהם. תודה רבה על הסבלנות נדב.