קראתי בספר... ארוך מאוד!!!
"אפשר שהדוגמא הטובה ביותר לכשרון מזוכך שכזה באמנות העדינה של ההשפעה הרגשית מצויה בסיפור ששמעתי מידיד ותיק, טרי דובסון המנוח, שהיה בשנות החמישים אחד האמריקנים הראשונים שיצאו ליפן ללמוד את אמנות המלחמה אייקידו. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, כשנסע ברכבת לביתו באחד מפרברי טוקיו, הבחין בפועל ענק, שיכור, מחרחר ריב ונרגז שעלה לקרון שלו. האיש התנדנד והטיל אימה ופחד על הנוסעים. תוך שהוא משמיע קללות וצורח, תפס באשה שהחזיקה תינוק והפיל אותה על זוג קשישים, שפתחו במנוסת בהלה אל עבר הקצה האחר של הקרון. השיכור ניסה להתנפל על עוד כמה נוסעים, החטיא אותם ברוב זעמו, פצח בשאגות, תפס במוט המתכת במרכז הקרון וניסה לעקור אותו ממקומו. בשלב זה, טרי, שהיה בשיא כושרו הגופני לאחר שמונה שעות של תרגול אייקידו, הרגיש כי מחובתו להתערב, קודם שמישהו ייפגע בצורה רצינית. אבל הוא זכר את דבר המורה שלו: איקידו היא אמנות הפיוס. כל מי שמעלה בדעתו להילחם, ניתק את קשריו עם היקום. אם אתה מנסה להשתלט על בני-אדם, פירוש הדבר שכבר הובסת. אנו לומדים איך לבטל עימות, לא איך לפתוח בו". לאמיתו של דבר , בראשית הלימודים הוסכם בין טרי ובין המורה שלו שלעולם לא יחפש מלחמה, וישתמש בכישורים שילמד רק לצרכי הגנה. עכשיו, סוף סוף, דימה שהגיעה השעה לבחון את כישורי האייקידו שלו בחיים הממשיים, בהזדמנות שנראתה בבירור כלגיטימית. וכך, בעוד כל הנוסעים האחרים יושבים קפואים על מקומם, התרומם טרי לאט ובנחישות. השיכור שהבחין בו, נהם, "אהה! איש זר! מגיע לך שיעור בנימוסים יפאניים", והתחיל להתארגן להתקפה על טרי. אבל בדיוק כשהשיכור עמד על סף התנועה שלו לעבר טרי, בקעה צעקה מחרישת אוזניים ועליזה עד כדי להדהים: "היי!" בצעקה הזאת נשמע הצליל הצוהל של מישהו שפגש פתאום בחבר אהוב. השיכור, שהופתע, פנה לעבר מקור הצעקה וגילה יפאני גוץ, מן הסתם בשנות השבעים לחייו, לבוש בקימונו. האיש הקשיש הזה הקרין מבט של עונג לעבר השיכור ואותת לו בתתנועת יד קלה, "בוא אלי". השיכור התנדנד על מקומו, נכון לקרב. "למה שאדבר איתך, לכל הרוחות?" בנתיים כבר היה טרי מוכל להפיל את השיכור, אם יעז לעשות ולו תנועה אלימה אחת. "מה בדיוק שתית?" שאל הקשיש בעיניים בורקות כלפי הפועל השיכור. "שתיתי סקה, וזה לא עסקך", שאג השיכור. "או, זה נהדר, באמת נהדר", ענה הקשיש בחמימות. "תראה גם אני אוהב סקה. כל ערב אני ואשתי (אתה יודע היא כבר בת שבעים ושש), מחממים בקבוק קטן של סקה ויוצאים איתו לגינה, ואנחנו ישבים על ספסל עץ ישן..." הוא המשיך וסיפר על עץ הפרסימון בחצר האחורית שלו, על פלאי הגן שלו, על ההנאה משתיית סקה בערב. השיכור האזין לאיש הקשיש בפנים שהלכו והתרככו, אגרופיו השתחררו מקפיצתם. "כן...גם אני אוהב פרסימונים...", אמר וקולו איבד מהזעף. "כן" ענה האיש הקשיש בקול עליז, "ואני בטוח שיש לך אישה נפלאה". "לא", אמר הפועל. "אשתי מתה..." הדמעות זלגו על לחייו כשפתח בסיפור עצוב על אובדן אשתו, ביתו, מקום העבודה שלו, על הבושה שחש כלפי עצמו. בדיוק אז הגיעה הרכבת לתחנה של טרי. ברדתו מהקרון, הספיק לשמוע את האיש הקשיש מזמין את השיכור להצטרף אילו ולספר לו את כל קורותיו, ולראות את השיכור משתרך על מושבו, ראשו טמון בחיקו של הקשיש. זו גאונות רגשית." בתחילתו של הקטע כותב המחבר: "אם היכולת להרגיע רגשות מצוקה אצל הזולת היא המבחן למיומנות חברתית, הטיפול באדם הנמצא בשיא הזעם הוא אולי המדד הסופי לאמנות הזאת. מנתונים על שליטה עצמית בזעם ועל הידבקות רגשית עולה כי אחת האסטרטגיות היעילות היא הסחת הדעת של האיש הזועם, גילוי אמפתיה לתחושותיו ולפרספקטיבה שלו, ומשיכתו לאחר מכן אל עבר מוקד חלופי, כזה המכוון אותו אל טווח חיובי יותר של תחושה -- סוג של ג´ודו רוחני." דניאל גולדמן / אינטליגנציה רגשית.
"אפשר שהדוגמא הטובה ביותר לכשרון מזוכך שכזה באמנות העדינה של ההשפעה הרגשית מצויה בסיפור ששמעתי מידיד ותיק, טרי דובסון המנוח, שהיה בשנות החמישים אחד האמריקנים הראשונים שיצאו ליפן ללמוד את אמנות המלחמה אייקידו. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, כשנסע ברכבת לביתו באחד מפרברי טוקיו, הבחין בפועל ענק, שיכור, מחרחר ריב ונרגז שעלה לקרון שלו. האיש התנדנד והטיל אימה ופחד על הנוסעים. תוך שהוא משמיע קללות וצורח, תפס באשה שהחזיקה תינוק והפיל אותה על זוג קשישים, שפתחו במנוסת בהלה אל עבר הקצה האחר של הקרון. השיכור ניסה להתנפל על עוד כמה נוסעים, החטיא אותם ברוב זעמו, פצח בשאגות, תפס במוט המתכת במרכז הקרון וניסה לעקור אותו ממקומו. בשלב זה, טרי, שהיה בשיא כושרו הגופני לאחר שמונה שעות של תרגול אייקידו, הרגיש כי מחובתו להתערב, קודם שמישהו ייפגע בצורה רצינית. אבל הוא זכר את דבר המורה שלו: איקידו היא אמנות הפיוס. כל מי שמעלה בדעתו להילחם, ניתק את קשריו עם היקום. אם אתה מנסה להשתלט על בני-אדם, פירוש הדבר שכבר הובסת. אנו לומדים איך לבטל עימות, לא איך לפתוח בו". לאמיתו של דבר , בראשית הלימודים הוסכם בין טרי ובין המורה שלו שלעולם לא יחפש מלחמה, וישתמש בכישורים שילמד רק לצרכי הגנה. עכשיו, סוף סוף, דימה שהגיעה השעה לבחון את כישורי האייקידו שלו בחיים הממשיים, בהזדמנות שנראתה בבירור כלגיטימית. וכך, בעוד כל הנוסעים האחרים יושבים קפואים על מקומם, התרומם טרי לאט ובנחישות. השיכור שהבחין בו, נהם, "אהה! איש זר! מגיע לך שיעור בנימוסים יפאניים", והתחיל להתארגן להתקפה על טרי. אבל בדיוק כשהשיכור עמד על סף התנועה שלו לעבר טרי, בקעה צעקה מחרישת אוזניים ועליזה עד כדי להדהים: "היי!" בצעקה הזאת נשמע הצליל הצוהל של מישהו שפגש פתאום בחבר אהוב. השיכור, שהופתע, פנה לעבר מקור הצעקה וגילה יפאני גוץ, מן הסתם בשנות השבעים לחייו, לבוש בקימונו. האיש הקשיש הזה הקרין מבט של עונג לעבר השיכור ואותת לו בתתנועת יד קלה, "בוא אלי". השיכור התנדנד על מקומו, נכון לקרב. "למה שאדבר איתך, לכל הרוחות?" בנתיים כבר היה טרי מוכל להפיל את השיכור, אם יעז לעשות ולו תנועה אלימה אחת. "מה בדיוק שתית?" שאל הקשיש בעיניים בורקות כלפי הפועל השיכור. "שתיתי סקה, וזה לא עסקך", שאג השיכור. "או, זה נהדר, באמת נהדר", ענה הקשיש בחמימות. "תראה גם אני אוהב סקה. כל ערב אני ואשתי (אתה יודע היא כבר בת שבעים ושש), מחממים בקבוק קטן של סקה ויוצאים איתו לגינה, ואנחנו ישבים על ספסל עץ ישן..." הוא המשיך וסיפר על עץ הפרסימון בחצר האחורית שלו, על פלאי הגן שלו, על ההנאה משתיית סקה בערב. השיכור האזין לאיש הקשיש בפנים שהלכו והתרככו, אגרופיו השתחררו מקפיצתם. "כן...גם אני אוהב פרסימונים...", אמר וקולו איבד מהזעף. "כן" ענה האיש הקשיש בקול עליז, "ואני בטוח שיש לך אישה נפלאה". "לא", אמר הפועל. "אשתי מתה..." הדמעות זלגו על לחייו כשפתח בסיפור עצוב על אובדן אשתו, ביתו, מקום העבודה שלו, על הבושה שחש כלפי עצמו. בדיוק אז הגיעה הרכבת לתחנה של טרי. ברדתו מהקרון, הספיק לשמוע את האיש הקשיש מזמין את השיכור להצטרף אילו ולספר לו את כל קורותיו, ולראות את השיכור משתרך על מושבו, ראשו טמון בחיקו של הקשיש. זו גאונות רגשית." בתחילתו של הקטע כותב המחבר: "אם היכולת להרגיע רגשות מצוקה אצל הזולת היא המבחן למיומנות חברתית, הטיפול באדם הנמצא בשיא הזעם הוא אולי המדד הסופי לאמנות הזאת. מנתונים על שליטה עצמית בזעם ועל הידבקות רגשית עולה כי אחת האסטרטגיות היעילות היא הסחת הדעת של האיש הזועם, גילוי אמפתיה לתחושותיו ולפרספקטיבה שלו, ומשיכתו לאחר מכן אל עבר מוקד חלופי, כזה המכוון אותו אל טווח חיובי יותר של תחושה -- סוג של ג´ודו רוחני." דניאל גולדמן / אינטליגנציה רגשית.
