קצת קשה לי עכשיו
שלום,
רציתי לשתף במקרה שקרה בימים האחרונים
אני לא בטוחה איך אני צריכה להרגיש או "לשפוט" אותו
הרקע למקרה - אני בת 35 וחזרתי לאחרונה לבית הורי לשם השלמת לימודי באוניברסיטה. אני אקדמאית אבל התחלתי ללמוד שוב לרכישת מקצוע וחזרתי להורי על מנת שאסתדר עם הלמודים (אני לומדת 3 פעמים בשבוע ותרגול רב בבית) יחד עם עבודה חלקית מינימלית בה אני עובדת בקרבת בית הורי לכסוי הוצאות בסיסיות (נסיעות ללמודים, ביטוח לאומי, אחר)
היות ואני גרה אצלם אני לא משלמת שכירות, אוכל, חשמל.
המקרה - לאחותי הצעירה ממני בשנה וחצי יש תנוקת בת חצי שנה שמגיעה לבית הורי מדי יום עד שאחותי באה לאסוף אותה לאחר עבודתה. בתמורה היא משלמת להורי את הסכום שהיתה משלמת למעון (3K לערך).
לפני מספר ימים אחותי הגיעה לאסוף את ביתה והאשימה את אמי בכך שהיא שתתה אלכוהול.
היו בינהם חילופי דברים (אני לא נכחתי, הייתי בדרכי הביתה מהלמודים)
כשנכנסתי הביתה ועליתי לחדרי שמעתי את אימי (שאכן נשמעה שתויה) מסבירה לאבי בסלון "מיכל(אני) רעה וטינופת" (חזרה על משפט זה מספר פעמים), "היא מנסה להתחבב על XX(אחותי) ולכן סיפרה לה שכהתינוקת בוכה אני לא ניגשת אליה" וכו'...
בנתיים קיבלתי סמס מאחותי להזהר מאימי ולא להתפתות לפנות אליה כדי לא להכנס לריב ואם אני רוצה אני יכולה לבוא לישון אצלהם.
נמנעתי מלרדת לסלון, כדי לא לריב אבל בסוף החלטתי שאני חייבת להתעמת עם ההאשמות ולא אוכל להמשיך להסתובב בבית ולהתעלם מהדברים.
ירדתי ושאלתי את אמי "יש משהו שאת רוצה להתעמת איתי לגביו" היא סירבה ואמרה שאין לה אמון בכל מה שאומר וכו'
בסוף אבי צעק "למה אמרת לXX(אחותי) שאמא לא ניגשת לYY (התינוקת) כשהיא בוכה?"
הרמתי את הקול חזרה ואמרתי שלא אמרתי דבר כזה מעולם, להפך אמרתי בעבר לאחותי שYY(התינוקת) מאוד אוהבת את אמא"
אימי התחילה להגיד שהיא יודעת שאני אשמח לעזוב את הבית מאבא והיא תשמח יותר ממני שאני אעזוב את הבית.
שאלתי אתם רוצים שאני אעזוב ואבי ענה בכעס תעשי חשבון עם עצמך לגבי מה שאמרת לאחותך ותביני לבד
חזרתי על השאלה שוב עוד פעמיים ואבי ענה בכעס תביני לבד
ואז צעקתי טוב אני עוזבת ויצאתי מהבית
הלכתי כברת דרך ובסוף התקשרתי לאחותי וביקשתי לבוא אליה כפי שהיא הציעה קודם
ישנתי אצלם יומיים, חזרתי לשם לקחת את דברי באיזהו שלב ואימי שלחה לי יותר מאוחר דרך אחותי את מברשת השניים
אחותי ובעלה הלכו בשבת לשיחה עם הורי וסיכמו איתם שאימי תשתה פחות לכל הפחות כשהתיונקת ברשותה, בנוסף - אמרו לה (בשקט בצד לדברהם כדי לא לעשות מזה שיחה בסלון לפני כולם) שלא אמרתי להם דבר,היא ענתה שזה לא משנה ולא קשור אלהם והם עזבו את זה.
כשחזרו לביתם הסבירו לי שלא עפתי מהבית בגלל התינוקת אלא בגלל מערכת היחסים הסבוכה עם אימי ואין מה לעשות
הציעו לי להשאר אצלם אם ארצה לתקופה אבל "העיקר שהם סידרו את הענינים בנועם אם אמא והתינוקת תוכל להמשיך ללכת אליה במקום שיצטרכו למצוא מטפלת"
כעסתי ואמרתי שכן עפתי בגלל התינוקת, וזה שנוח להם להסכים עם אמא "שאני לא משנה" זה מעליב אותי ולא מגיע לי להסתובב עכשיו מנותקת מהמשפחה ובודדה ולגבי זה שהצליחו להסכים לגבי המשך טיפול בתינוקת בנועם, זה בזכות שאני חטפתי את הצעקות וכבר לא היה צורך לריב יותר.
אספתי את דברי ובקשתי מאחותי שתחזיר אותי להורי כי אני לא רוצה להכניס צד ג למשוואה והודתי לבעלה על האירוח והתנצלתי שהרמתי את הקול
באוט כעסתי מאוד ואמרתי לאחותי שחרא אני יכולה לאכול אצל ההורים בבית, פה אני גם צריכה להגיד על זה תודה
כל כך כעסתי על השקט שבו הכל נסגר לעומת הפגיעה הבוטה שאני קיבלתי ואני רק מתחילה לקבל כי עתה עלי למצוא דירה, לשלם מחיר בלמודים והיד נטויה כי אני בחרם עכשיו עם ההורים. לא רציתי לכעוס עליה, כי אני יודעת שרצתה לעזור אבל היא הסכימה עם בעלה וסגרה הכל בשקט ואמרה לי שאין לה מה לעשות
זה במיוחד כואב, כי כשישנם מקרים בינה לאמא אני כן עומדת על הרגלים האחוריות ומרימה את הקול ונלחמת עבורה מבלי לחשוב על אינטרסים
למרות שאני מבינה שהיא צריכה להמתקד בבעלה וביתה עכשיו ולכן ביקשתי לחזור להורים והתנצלתי בפני בעלה לפני שעזבתי רק שבאוטו לא עמדתי בפיתוי וצעקתי את המשפט הזה.
הרגשתי שמכרו אותי, הרי מדובר פה בארבעה אנשים בוגרים שקישרו אותי כל אחד לחוד למקרה האלכוהול והתינוקת, מבלי שנכחתי בבית.
אחותי ובעלה כשהזהירו אותי מלדבר עם אמא והציעו לי לבוא אלהם מבעוד מואד
אמי ואבי שהאשימו אותי שבגללי - אחותי רוצה לקחת את התינוקת מטיפולם (אמי אמרה שהיא דואגת לתנוקת כמו ביתה ובגללי היא מואשמת עכשיו)
התחלתי לחפש דירה בסמוך לאונ' אלא שעוד חודש יש לי בחינה גדולה (סופית) ולאחר מכן עוד 2 בחינות סופיות ואז סיימתי את הלמודים
לא אוכל ללמוד ולעבוד בו זמנית ואאלץ לפרוש מהלמודים אם אאזוב
בדקתי לגבי לקחת הלוואה אבל גם אז אשאר חשופה לממן את עצמי מיד לאחר שאסיים את הבחינות ולא בטוח שאצליח להסתדר מיד לאחר הבחינות ולא יהיה לי יותר משענת, בנוסף ייתכן ואכשל ולא אוכל לחזור על זה שוב לאחר שאנצל את ההלוואה.
אני מרגישה שנעשה לי עוול מצד כולם
החלטתי להשאר בבית של ההורים, כשחזרתי לבית הורי באותו ערב שאחותי הסיעה אותי חזרה, אמרתי להם שגם בעסקים כשמפטרים נותנים חודש למצוא דירה ואבי אמר את יכולה להשאר חודש וחודשיים. וביום שאחרי אמר שאני יכולה להשאר רק שאני צריכה לשתוק ולהתנהג לפי הכללים ושאני חושבת דברים הזויים והכל אצלי בראש.
לקחתי יום חופש בראשון ושכבתי במיטה כל היום, בקושי אכלתי
חזרתי אתמול ללמודים ופרקתי את חפצי חזרה, הצעתי לאמי קפה והמשכתי כרגיל.
אבל בפנים בפנים קשה לי.
התחושה הזאת שאני מסתובבת בבית שמאמין שאני רעה וזדונית, ונותנים לי להשאר כאן ואני נשארת כאילו שקיבלתי את דברהם, הסכמתי איתם
לא קיבלתי התנצלות למרות שאחותי ובעלה אמרו להם שלא אמרתי דברים אילו
אמי מסתובבת גאה
התרחקתי מאחותי ובעלה ואני לא מסוגלת להתקרב לאחותי ובעלה או לתינוקת עכשיו
אני מרגישה חצי בן אדם
קשה לי לשים את זה בצד ולשבת ללמוד עכשיו
שלום,
רציתי לשתף במקרה שקרה בימים האחרונים
אני לא בטוחה איך אני צריכה להרגיש או "לשפוט" אותו
הרקע למקרה - אני בת 35 וחזרתי לאחרונה לבית הורי לשם השלמת לימודי באוניברסיטה. אני אקדמאית אבל התחלתי ללמוד שוב לרכישת מקצוע וחזרתי להורי על מנת שאסתדר עם הלמודים (אני לומדת 3 פעמים בשבוע ותרגול רב בבית) יחד עם עבודה חלקית מינימלית בה אני עובדת בקרבת בית הורי לכסוי הוצאות בסיסיות (נסיעות ללמודים, ביטוח לאומי, אחר)
היות ואני גרה אצלם אני לא משלמת שכירות, אוכל, חשמל.
המקרה - לאחותי הצעירה ממני בשנה וחצי יש תנוקת בת חצי שנה שמגיעה לבית הורי מדי יום עד שאחותי באה לאסוף אותה לאחר עבודתה. בתמורה היא משלמת להורי את הסכום שהיתה משלמת למעון (3K לערך).
לפני מספר ימים אחותי הגיעה לאסוף את ביתה והאשימה את אמי בכך שהיא שתתה אלכוהול.
היו בינהם חילופי דברים (אני לא נכחתי, הייתי בדרכי הביתה מהלמודים)
כשנכנסתי הביתה ועליתי לחדרי שמעתי את אימי (שאכן נשמעה שתויה) מסבירה לאבי בסלון "מיכל(אני) רעה וטינופת" (חזרה על משפט זה מספר פעמים), "היא מנסה להתחבב על XX(אחותי) ולכן סיפרה לה שכהתינוקת בוכה אני לא ניגשת אליה" וכו'...
בנתיים קיבלתי סמס מאחותי להזהר מאימי ולא להתפתות לפנות אליה כדי לא להכנס לריב ואם אני רוצה אני יכולה לבוא לישון אצלהם.
נמנעתי מלרדת לסלון, כדי לא לריב אבל בסוף החלטתי שאני חייבת להתעמת עם ההאשמות ולא אוכל להמשיך להסתובב בבית ולהתעלם מהדברים.
ירדתי ושאלתי את אמי "יש משהו שאת רוצה להתעמת איתי לגביו" היא סירבה ואמרה שאין לה אמון בכל מה שאומר וכו'
בסוף אבי צעק "למה אמרת לXX(אחותי) שאמא לא ניגשת לYY (התינוקת) כשהיא בוכה?"
הרמתי את הקול חזרה ואמרתי שלא אמרתי דבר כזה מעולם, להפך אמרתי בעבר לאחותי שYY(התינוקת) מאוד אוהבת את אמא"
אימי התחילה להגיד שהיא יודעת שאני אשמח לעזוב את הבית מאבא והיא תשמח יותר ממני שאני אעזוב את הבית.
שאלתי אתם רוצים שאני אעזוב ואבי ענה בכעס תעשי חשבון עם עצמך לגבי מה שאמרת לאחותך ותביני לבד
חזרתי על השאלה שוב עוד פעמיים ואבי ענה בכעס תביני לבד
ואז צעקתי טוב אני עוזבת ויצאתי מהבית
הלכתי כברת דרך ובסוף התקשרתי לאחותי וביקשתי לבוא אליה כפי שהיא הציעה קודם
ישנתי אצלם יומיים, חזרתי לשם לקחת את דברי באיזהו שלב ואימי שלחה לי יותר מאוחר דרך אחותי את מברשת השניים
אחותי ובעלה הלכו בשבת לשיחה עם הורי וסיכמו איתם שאימי תשתה פחות לכל הפחות כשהתיונקת ברשותה, בנוסף - אמרו לה (בשקט בצד לדברהם כדי לא לעשות מזה שיחה בסלון לפני כולם) שלא אמרתי להם דבר,היא ענתה שזה לא משנה ולא קשור אלהם והם עזבו את זה.
כשחזרו לביתם הסבירו לי שלא עפתי מהבית בגלל התינוקת אלא בגלל מערכת היחסים הסבוכה עם אימי ואין מה לעשות
הציעו לי להשאר אצלם אם ארצה לתקופה אבל "העיקר שהם סידרו את הענינים בנועם אם אמא והתינוקת תוכל להמשיך ללכת אליה במקום שיצטרכו למצוא מטפלת"
כעסתי ואמרתי שכן עפתי בגלל התינוקת, וזה שנוח להם להסכים עם אמא "שאני לא משנה" זה מעליב אותי ולא מגיע לי להסתובב עכשיו מנותקת מהמשפחה ובודדה ולגבי זה שהצליחו להסכים לגבי המשך טיפול בתינוקת בנועם, זה בזכות שאני חטפתי את הצעקות וכבר לא היה צורך לריב יותר.
אספתי את דברי ובקשתי מאחותי שתחזיר אותי להורי כי אני לא רוצה להכניס צד ג למשוואה והודתי לבעלה על האירוח והתנצלתי שהרמתי את הקול
באוט כעסתי מאוד ואמרתי לאחותי שחרא אני יכולה לאכול אצל ההורים בבית, פה אני גם צריכה להגיד על זה תודה
כל כך כעסתי על השקט שבו הכל נסגר לעומת הפגיעה הבוטה שאני קיבלתי ואני רק מתחילה לקבל כי עתה עלי למצוא דירה, לשלם מחיר בלמודים והיד נטויה כי אני בחרם עכשיו עם ההורים. לא רציתי לכעוס עליה, כי אני יודעת שרצתה לעזור אבל היא הסכימה עם בעלה וסגרה הכל בשקט ואמרה לי שאין לה מה לעשות
זה במיוחד כואב, כי כשישנם מקרים בינה לאמא אני כן עומדת על הרגלים האחוריות ומרימה את הקול ונלחמת עבורה מבלי לחשוב על אינטרסים
למרות שאני מבינה שהיא צריכה להמתקד בבעלה וביתה עכשיו ולכן ביקשתי לחזור להורים והתנצלתי בפני בעלה לפני שעזבתי רק שבאוטו לא עמדתי בפיתוי וצעקתי את המשפט הזה.
הרגשתי שמכרו אותי, הרי מדובר פה בארבעה אנשים בוגרים שקישרו אותי כל אחד לחוד למקרה האלכוהול והתינוקת, מבלי שנכחתי בבית.
אחותי ובעלה כשהזהירו אותי מלדבר עם אמא והציעו לי לבוא אלהם מבעוד מואד
אמי ואבי שהאשימו אותי שבגללי - אחותי רוצה לקחת את התינוקת מטיפולם (אמי אמרה שהיא דואגת לתנוקת כמו ביתה ובגללי היא מואשמת עכשיו)
התחלתי לחפש דירה בסמוך לאונ' אלא שעוד חודש יש לי בחינה גדולה (סופית) ולאחר מכן עוד 2 בחינות סופיות ואז סיימתי את הלמודים
לא אוכל ללמוד ולעבוד בו זמנית ואאלץ לפרוש מהלמודים אם אאזוב
בדקתי לגבי לקחת הלוואה אבל גם אז אשאר חשופה לממן את עצמי מיד לאחר שאסיים את הבחינות ולא בטוח שאצליח להסתדר מיד לאחר הבחינות ולא יהיה לי יותר משענת, בנוסף ייתכן ואכשל ולא אוכל לחזור על זה שוב לאחר שאנצל את ההלוואה.
אני מרגישה שנעשה לי עוול מצד כולם
החלטתי להשאר בבית של ההורים, כשחזרתי לבית הורי באותו ערב שאחותי הסיעה אותי חזרה, אמרתי להם שגם בעסקים כשמפטרים נותנים חודש למצוא דירה ואבי אמר את יכולה להשאר חודש וחודשיים. וביום שאחרי אמר שאני יכולה להשאר רק שאני צריכה לשתוק ולהתנהג לפי הכללים ושאני חושבת דברים הזויים והכל אצלי בראש.
לקחתי יום חופש בראשון ושכבתי במיטה כל היום, בקושי אכלתי
חזרתי אתמול ללמודים ופרקתי את חפצי חזרה, הצעתי לאמי קפה והמשכתי כרגיל.
אבל בפנים בפנים קשה לי.
התחושה הזאת שאני מסתובבת בבית שמאמין שאני רעה וזדונית, ונותנים לי להשאר כאן ואני נשארת כאילו שקיבלתי את דברהם, הסכמתי איתם
לא קיבלתי התנצלות למרות שאחותי ובעלה אמרו להם שלא אמרתי דברים אילו
אמי מסתובבת גאה
התרחקתי מאחותי ובעלה ואני לא מסוגלת להתקרב לאחותי ובעלה או לתינוקת עכשיו
אני מרגישה חצי בן אדם
קשה לי לשים את זה בצד ולשבת ללמוד עכשיו