קצת על אמא שלי
ועל הקשר ביננו מנקודת המבט שלי. אז ככה אני הגדולה מתון שלושה ילדים ואחרי יש עוד שני בנים אני בת 22 אחרי בן 19 ואחריו האחד והיחיד בן 14. מגיל צעיר הייתי ילדה מאוד בעיתית,עמדתי על שלי, צעקתי ובקיצור ילדה קשה. אמא שלי היא אישה מאוד עדינה וגם לה כמו לכולם היו את הבעיות שלה ואת מה שעברה בתור ילדה ונערה. נולדתי בלידת מלקחיים והיא סבלה המון באותה לידה. מה עוד שהייתה צעירה שגרה במקום מרוחק ולא נגיש והתחתנה בגיל צעיר. ואני מה לעשות קיבלתי את האופי של אבא שלי. אופי קשה ולא מתפשר (למרות שאבא שלי השתנה מאוד מאוד והוא בן אדם מדהים גם אם קשה לפעמים.) וכמו שאמא שלי אומרת,אני היחידה שעונה לו. עוד ביסודי עשיתי בעיות,שנאתי ללמוד ושנאתי את הבית ספר שלי. הדיסלקציה (יותר לכיוון הדיסקלקוליה)אובחנה בכיתה ו' יחד עם מעט בעיות קשב והרבה בעיות ארגון. כאן צריך לציין שאמא שלי בן אדם מאוד מאוד מסודר ויסודי ואני בדיוק ההפך. ולה היה קשה לקבל את זה וכמות הצעקות שהיו בבית בגלל זה... גם בחטיבת הבניים הייתי ילדה כועסת שלא הסתדרה ולא מצאה את מקומה. בכיתה ט' עברתי לפנמיה,שההורים שילמו עליה המון כסף בשנה אבל הסכימו להשקיע את זה גם כשלא היה כל כך הרבה כסף. ברגע שהתרחקנו העניינים נרגעו קצת,ועדיין לא ממש הסתדרנו. חשוב לציין שאני לא ילדה מפונקת,אני לא מתעניינת בבגדים וטיפוח ואין לי הרבה בקשות מההורים. אני אקצר ואגיד שבמהלך השנה השנייה שלי בצבא הייתי יותר בבית אחריו חזרתי הביתה פעם ראשונה זה שש שנים של לחזור לגור בבית. אומנם ישר התחלתי לעבוד וללמוד נהיגה. אבל משהו השתנה אני נרגעתי,היא נרגעה. המצב רק הולך ומשתפר למרות שעזבתי כבר לפני יותר מתשעה חודשים (הייתי שלושה חודשים בחו"ל,וחזרתי כדי לעבור לגור במרכז). חייבת לציין שבתור משפחה נורא כיף לנו. אני בקשרים מעולים עם האחים שלי ואנחנו מאוד אוהבים להיות ביחד. אבל פעם ראשונה תוך כדי שאני כותבת עכשיו שאני מבינה שהלוואי שהייתי מרגישה יותר קרובה לאמא שלי. אבל אני עובדת על זה וכרגע היא גם יודעת שטוב לי וברור לי שאני צריכה אותה למרות כל מה שהרגשתי הרבה שנים. אז המסר שלי למי שחושבת שזה לא ייקרה,שאומנם זה עבודה קשה אבל בסוף גם אנחנו מתבגרות ומבינות כמה דברים.
ועל הקשר ביננו מנקודת המבט שלי. אז ככה אני הגדולה מתון שלושה ילדים ואחרי יש עוד שני בנים אני בת 22 אחרי בן 19 ואחריו האחד והיחיד בן 14. מגיל צעיר הייתי ילדה מאוד בעיתית,עמדתי על שלי, צעקתי ובקיצור ילדה קשה. אמא שלי היא אישה מאוד עדינה וגם לה כמו לכולם היו את הבעיות שלה ואת מה שעברה בתור ילדה ונערה. נולדתי בלידת מלקחיים והיא סבלה המון באותה לידה. מה עוד שהייתה צעירה שגרה במקום מרוחק ולא נגיש והתחתנה בגיל צעיר. ואני מה לעשות קיבלתי את האופי של אבא שלי. אופי קשה ולא מתפשר (למרות שאבא שלי השתנה מאוד מאוד והוא בן אדם מדהים גם אם קשה לפעמים.) וכמו שאמא שלי אומרת,אני היחידה שעונה לו. עוד ביסודי עשיתי בעיות,שנאתי ללמוד ושנאתי את הבית ספר שלי. הדיסלקציה (יותר לכיוון הדיסקלקוליה)אובחנה בכיתה ו' יחד עם מעט בעיות קשב והרבה בעיות ארגון. כאן צריך לציין שאמא שלי בן אדם מאוד מאוד מסודר ויסודי ואני בדיוק ההפך. ולה היה קשה לקבל את זה וכמות הצעקות שהיו בבית בגלל זה... גם בחטיבת הבניים הייתי ילדה כועסת שלא הסתדרה ולא מצאה את מקומה. בכיתה ט' עברתי לפנמיה,שההורים שילמו עליה המון כסף בשנה אבל הסכימו להשקיע את זה גם כשלא היה כל כך הרבה כסף. ברגע שהתרחקנו העניינים נרגעו קצת,ועדיין לא ממש הסתדרנו. חשוב לציין שאני לא ילדה מפונקת,אני לא מתעניינת בבגדים וטיפוח ואין לי הרבה בקשות מההורים. אני אקצר ואגיד שבמהלך השנה השנייה שלי בצבא הייתי יותר בבית אחריו חזרתי הביתה פעם ראשונה זה שש שנים של לחזור לגור בבית. אומנם ישר התחלתי לעבוד וללמוד נהיגה. אבל משהו השתנה אני נרגעתי,היא נרגעה. המצב רק הולך ומשתפר למרות שעזבתי כבר לפני יותר מתשעה חודשים (הייתי שלושה חודשים בחו"ל,וחזרתי כדי לעבור לגור במרכז). חייבת לציין שבתור משפחה נורא כיף לנו. אני בקשרים מעולים עם האחים שלי ואנחנו מאוד אוהבים להיות ביחד. אבל פעם ראשונה תוך כדי שאני כותבת עכשיו שאני מבינה שהלוואי שהייתי מרגישה יותר קרובה לאמא שלי. אבל אני עובדת על זה וכרגע היא גם יודעת שטוב לי וברור לי שאני צריכה אותה למרות כל מה שהרגשתי הרבה שנים. אז המסר שלי למי שחושבת שזה לא ייקרה,שאומנם זה עבודה קשה אבל בסוף גם אנחנו מתבגרות ומבינות כמה דברים.
