קצת מצוברחת...
התקופות בהן אני הכי מצוברחת- הן בד"כ התקופות בהן אני אמורה להיות שמחה. לדוגמה- לפני יום ההולדת שלי, שנופל בתקופה של פורים (שהוא לא חג במיוחד עצוב), הייתי ממש במצב רוח רע. הרגשתי שכולם סביבי מאושרים וגם אני אמורה להיות ככה. אבל אני לא. וזה מה שהכי דיכא אותי. ביום שישי אשתתף בתחרות נאומים שאני מתאמנת לקראתה כבר זמן מה. כבר עברתי כמה שלבים וזה יהיה השלב האחרון. אז מצד אחד- אני די מתרגשת. זה תחום שאני נהנית ממנו וזו בטח תהיה חוויה. מצד שני- כל כך עצוב לי שאבא שלי לא יהיה כאן כדי להתרגש איתי. אני בטוחה שאם הוא היה כאן הוא היה כל כך גאה. הוא בטח היה מספר לכל החברים שלו. הוא בטח היה שמח. הרגעים האלה כל כך קשים לי. באזכרה למשל, כולם מצפים ממני להיות עצובה. כולם מבינים את התגובות שלי.לעומת זאת, באירוע משמח, כולם מצפים ממני להיות מאושרת. אבל זה פשוט לא עובד ככה! ותמיד לא נעים לי לשתף אנשים בתחושות שלי. מספיק שאני מצוברחת, למה להרוס לעוד אנשים?
התקופות בהן אני הכי מצוברחת- הן בד"כ התקופות בהן אני אמורה להיות שמחה. לדוגמה- לפני יום ההולדת שלי, שנופל בתקופה של פורים (שהוא לא חג במיוחד עצוב), הייתי ממש במצב רוח רע. הרגשתי שכולם סביבי מאושרים וגם אני אמורה להיות ככה. אבל אני לא. וזה מה שהכי דיכא אותי. ביום שישי אשתתף בתחרות נאומים שאני מתאמנת לקראתה כבר זמן מה. כבר עברתי כמה שלבים וזה יהיה השלב האחרון. אז מצד אחד- אני די מתרגשת. זה תחום שאני נהנית ממנו וזו בטח תהיה חוויה. מצד שני- כל כך עצוב לי שאבא שלי לא יהיה כאן כדי להתרגש איתי. אני בטוחה שאם הוא היה כאן הוא היה כל כך גאה. הוא בטח היה מספר לכל החברים שלו. הוא בטח היה שמח. הרגעים האלה כל כך קשים לי. באזכרה למשל, כולם מצפים ממני להיות עצובה. כולם מבינים את התגובות שלי.לעומת זאת, באירוע משמח, כולם מצפים ממני להיות מאושרת. אבל זה פשוט לא עובד ככה! ותמיד לא נעים לי לשתף אנשים בתחושות שלי. מספיק שאני מצוברחת, למה להרוס לעוד אנשים?
