קצת מיצינו
אז לשם שינוי מביא פה סיפורון על אינטימיות הדוקה בתחבורה הציבורית. טעם החיים 7 עמדנו שם שתיים שלש דקות בתחנה, כשפתאום, אולי לא כל כך פתאום כי כבר הרגשתי את עיניו סוקרות כל מילימטר, אתם יודעים מין מבחן כניסה שכזה, הוא פותח במונולוג בקול בס שהרעיד בי לפחות שלשה מיתרים בבת אחת, "תראי, בא לי להתחיל איתך, ואני לא יודע בדיוק איך. מה, לשאול ´מה השעה´ כבר פאסה. נכון? נדוש מדי. לא הכי מקורי. ולהגיד לך ישר על הסיפתח שאת כוסית רצינית גם אי אפשר, זה לא הכי מנומס, ועוד עלולה לתבוע אותי על הטרדה. אז מה נשאר לי להגיד לך? להזמין אותך לכוס קפה גם לא בא בחשבון ממש עכשיו כי שנינו מחכים פה לאוטובוס, סימן שיש לנו מה לעשות, שזה לא ממש הזמן. לאן את נוסעת? גם לראשון?" "הוא כבר מגיע, 19 " עניתי, לא ממש מתייחסת למבול שהוא הוריד עלי. "עוד דקה הוא צריך להגיע", הוא פולט הערה סתמית. כבר אין לו מה להגיד, נגמר לו האויר בבלון אחרי הסולו הראשוני. "´מה השעה´ לא הכי גרוע." אני שומעת את עצמי, "כי זה איתות ברור שאתה רוצה להתחיל איתי." ולא מאמינה שאני אומרת את זה. "נו תגידי, אז אפשר? " "אתה יודע איך זה. להתחיל תמיד אפשר. לסיים קצת יותר מסובך." "מצד שני אם לא מתחילים, אז אין כלום." "נכון, החיים קשים, הא?" "כן, בואי נעשה אותם יותר קלים לשנינו." שיחה די בנאלית, אבל בינתיים הוא מוביל בנקודות. התפניתי למבט חטוף. מכנסי ג´ינס, חולצת פולו בהירה, חצי ראש מעלי, הכל סטנדרטי, הכל יושב טוב במקום, גבר ממוצע פלוס, נראה לי בן 28 בערך, הקדים אותי בשלוש שנים אל העולם הזה. "אם הם קלים מדי אין אתגר. דווקא הקושי הופך את החיים למעניינים, לא?" "יש בזה משהו. את מתחילה למצוא חן בעיני." פלרטטן שכמוהו. ואני? מה אני בכלל נגררת לשיחה, מה? אני חושבת לעצמי. הוא נראה בסדר הבחור וגם נשמע אינטליגנטי עד עכשיו. בימים כתיקונם הייתי אולי מפטירה אליו חיוך מאולץ, אם בכלל. אבל היום לא יום כתיקונו. הבוקר רבתי עם החבר שלי. על כלום. באמת על כלום. ודווקא זה עיצבן אותי. אם הגענו למצב הזה שאנחנו רבים על כלום, סימן שמריחים את הסוף. אז יצאתי מהבית מבואסת לאללה. והזיון האחרון היה ככה-ככה. נכון שלא כל זיון חייב להיות סופר-סופר, אבל להדרדר עד ככה-ככה, זאת כבר כברת דרך גדולה מדי. בשביל זה אני לא צריכה אותו. יש עוד דגים בשוק. כמו זה שעומד על ידי למשל. " מה בדיוק מצא חן בעיניך? או שסתם אתה מנסה להתחיל עם כל אחת?" "הכנסת אותי למלכודת. אם אני אגיד שאת מיוחדת עוד לפני שהכרנו אז תגידי לי שאני שטחי. ואם אגיד שכל שמלה שזזה היא בסדר מבחינתי, אז גם לא טוב. מה שנקרא, אני בבור. NO WIN SITUATION." העביר לי את הכדור, הממזר. "זאת המומחיות שלנו, הנשים", סיננתי במסר ביצ´י אבל מלווה בחיוך חביב, שלא יחשוב שאני סוגרת עניין בלא מחלט. נראה מה הוא יגיד עכשיו. "אז שאגיד לך מה מצא חן בעיני?" " נו, נשמע" "האמת, הכל. בהתחלה זה עניין של צורה ושל שפת גוף" "מה צורה?", זאת אומרת, אני יודעת שאני לא הכי חתיכה, אבל גם לא שמנה מכוערת. ממוצעת כזאת, יש מה לתפוס ברוך השם, ויש לי חיוך מקסים, כולם אומרים. "מה פרוש ´מה צורה?´, נראית אחלה. צריך לפרט?" "כן, תפרט, למה לא?" "אז קודם כל הצואר. ממש מזמין כזה. ארוך מספיק בשביל להשקיע בו כמה דקות טובות" "אהה, מה עוד?" "מה עוד? זה לא מספיק?" "לא, לא זה לא מספיק" "טוב, האצבעות שלך." "מה עם האצבעות שלי?" "נראות לי עדינות כאלה, ארוכות, כאלה שמסוגלות לעשות לי את זה" "הלו, אל תיסחף. מה עוד? " "עוד?" "שמעתי צואר ואצבעות. זה הכל?" "תראי", קולו מנמיך עוד יותר, צולל לאוקטבות הכי נמוכות, ומרעיד לי את הפרפרים בבטן התחתונה, "יש בך עוד כמה דברים … אברים." "באמת? לא ידעתי", חזרתי לטון המתריס-מקניט. האוטובוס הגיח מעבר לפינה וקטע את חילופי הדברים. עליתי ראשונה והוא מאחורי. האוטובוס מלא עד אפס מקום. אנחנו נכנסים, יותר נכון מתכנסים, ועומדים קרובים זה לזה. אני תופסת את המוט העילי בשתי ידיים, התיק שלי תלוי על כתפי הימנית. אלא מה? שיתחרמן מהפרונט שלי, מהסיטואציה, ממני. הוא נצמד אלי, כבר מתחכך בי, ולוחש באזני, "אפשר להראות לך איזה אברים עוד מצאו חן בעיני?" "בלי ידיים, אפשר", אני מצחקקת. "אי אפשר בלי ידיים. קצות האצבעות שלי משתגעות" "שלח אותן למוסד" "אני מעדיף לשלוח אותן למסד", הוא אומר. ופתאום אני מרגישה את היד שלו על התחת שלי. מגע רצוף, אמין, בטוח. זה לא מגע נסיוני, מרפרף. זאת כף יד גברית, חזקה, אגרסיבית במידה. יש לו ביצים לבן-אדם. אני אוהבת את זה. בד בבד, הוא מושך אותי אליו, מצמיד אותי, פיו בתוך צוארי, השד שלי נלחץ אל חזהו, כף רגלו נכנסת בין כפות רגלי, ירכו דוחפת אל העצם. " יש פה אנשים" אני זורקת. "באמת? לא ראיתי. כל מה שאני רואה עכשיו זה אוזן ושערות. וגם זה לא, כי העיניים שלי עצומות. תסלחי לי, הא? " טוב, מה עושים? להקים צעקות? האמת, די נעים. ידו עדיין שם מאחורי, לא מרפה. ולא רק שהיא לא מרפה, היא מתחילה לנוע ולשייט במרחב. אני שמה לב שהיד שלו גולשת מהעכוז לחריץ. והיא דוחקת עכשיו למטה לאיזור מבואותי. זה הזמן. או שאני אומרת לו ממש עכשיו שהוא אדיוט או שאללה הוא אכבר. "רגע, רגע", השתחררתי, "תן לנשום." "מה שאת אומרת, בובה." "אני לא בובה שלך." "את כן." "לא." "כן." "רד ממני." "אין לי לאן." בזה הוא צדק, באמת לא היה שם מקום לזוז. ולא זו בלבד, אלא שהאוטובוס נעצר בינתיים בתחנות נוספות, מעלה נוסעים נוספים, ומדד הצפיפות עולה, וכבר מתחילים לצעוק על הנהג שלא יעלה יותר נוסעים. והנהג צועק "פנימה, פנימה, להכנס, יש מקום בסוף". אנחנו נדחקים, מתפתלים למצוא עוד סנטימטר מעוקב. נהיה חמים וטעים. "סרדינים", הוא אומר, כאילו קרא את מחשבותי. "צפוף ומסריח." "למה מה? אני מסריח?" "כל גבר מסריח." "הופה, הכללות!" "קפצת אל הרגליים האחוריות. אני לא נופלת לפחים כאלה." "לא רק שתפלי. עוד תזחלי." "באמת?" "ארצה!", הוא פוקד. ומיד מגניב סמיילי, שלא אחשוב שאמר את זה ברצינות. וואללה, הוא חמוד. יש לו את הניצוץ הזה בעיניים החומות שלו. יש לו את זה, מין ממזריות כזאת שאני מחבבת. קצת פחות סטנדרטי ממה ששיערתי קודם. "תני לי נשיקה" הוא מבקש, ומסתכל לי ישר לתוך העיניים, מזיז לי את הלב. "השתגעת? אני לא מכירה אותך בכלל!" "מה זה משנה? תני לי נשיקה על חשבון אחר-כך" " מה אחר-כך?" "על חשבון העתיד הקרוב. איפה את יורדת?" "עוד מעט, בקניון הזהב.", אני משיבה. "אז גם אני." "מה באת לחפש בקניון?" "אותך. ותביאי בוסה קטנטונת. לשחרר את המתח." "אני לא אחראית על המתח שלך." "תתפלאי. ואני מתוח ממש ממש.", הוא מחיך תוך כדי שהוא מגניב מבט שמתפרש לפן אחד בלבד לעבר מכנסיו. "ונשיקונת תשחרר לך את המתח הזה?" "תביאי כבר" הוא מקרב פניו אלי ופושט שפתיו לעומתי. "אני רק בודקת אם אתה באמת צריך שחרור מתח", לא יודעת מה קרה לי, ידי נעה במהירות לעברו. בודקת את המצב. "שיט, הוא באמת מתוח. מה יש לך?" "חירמנת אותי, בובה." "מה כבר עשיתי?" "את לא צריכה לעשות כלום. רק להיות פה על ידי. הריח שלך משגע אותי. תביאי קטנה" חתיכת איש זה. אני מרגישה שאני מתרופפת. והוא נצמד אלי שוב. ידו שוב בגבי. שוב אותו שיוט, אלא שעכשיו גם זרועו השניה נכנסת למעגל הפעולה ואני מתעלמת מהסביבה, חושיי מתערפלים משהו, נשימתי נעתקת, לחלוחית זעירה פושה במפשעתי, שפתי נפתחות מאליהן לקראתו. "בואי נרד, הגענו." הוא אומר. אני יורדת והוא אחרי שני צעדים לקראת דלת היציאה. ופתאום דלת האוטובוס נסגרת והוא עדיין שם בפנים. ועד שאני קולטת, הוא נעלם. עם התיק שלי. אלא מה?
אז לשם שינוי מביא פה סיפורון על אינטימיות הדוקה בתחבורה הציבורית. טעם החיים 7 עמדנו שם שתיים שלש דקות בתחנה, כשפתאום, אולי לא כל כך פתאום כי כבר הרגשתי את עיניו סוקרות כל מילימטר, אתם יודעים מין מבחן כניסה שכזה, הוא פותח במונולוג בקול בס שהרעיד בי לפחות שלשה מיתרים בבת אחת, "תראי, בא לי להתחיל איתך, ואני לא יודע בדיוק איך. מה, לשאול ´מה השעה´ כבר פאסה. נכון? נדוש מדי. לא הכי מקורי. ולהגיד לך ישר על הסיפתח שאת כוסית רצינית גם אי אפשר, זה לא הכי מנומס, ועוד עלולה לתבוע אותי על הטרדה. אז מה נשאר לי להגיד לך? להזמין אותך לכוס קפה גם לא בא בחשבון ממש עכשיו כי שנינו מחכים פה לאוטובוס, סימן שיש לנו מה לעשות, שזה לא ממש הזמן. לאן את נוסעת? גם לראשון?" "הוא כבר מגיע, 19 " עניתי, לא ממש מתייחסת למבול שהוא הוריד עלי. "עוד דקה הוא צריך להגיע", הוא פולט הערה סתמית. כבר אין לו מה להגיד, נגמר לו האויר בבלון אחרי הסולו הראשוני. "´מה השעה´ לא הכי גרוע." אני שומעת את עצמי, "כי זה איתות ברור שאתה רוצה להתחיל איתי." ולא מאמינה שאני אומרת את זה. "נו תגידי, אז אפשר? " "אתה יודע איך זה. להתחיל תמיד אפשר. לסיים קצת יותר מסובך." "מצד שני אם לא מתחילים, אז אין כלום." "נכון, החיים קשים, הא?" "כן, בואי נעשה אותם יותר קלים לשנינו." שיחה די בנאלית, אבל בינתיים הוא מוביל בנקודות. התפניתי למבט חטוף. מכנסי ג´ינס, חולצת פולו בהירה, חצי ראש מעלי, הכל סטנדרטי, הכל יושב טוב במקום, גבר ממוצע פלוס, נראה לי בן 28 בערך, הקדים אותי בשלוש שנים אל העולם הזה. "אם הם קלים מדי אין אתגר. דווקא הקושי הופך את החיים למעניינים, לא?" "יש בזה משהו. את מתחילה למצוא חן בעיני." פלרטטן שכמוהו. ואני? מה אני בכלל נגררת לשיחה, מה? אני חושבת לעצמי. הוא נראה בסדר הבחור וגם נשמע אינטליגנטי עד עכשיו. בימים כתיקונם הייתי אולי מפטירה אליו חיוך מאולץ, אם בכלל. אבל היום לא יום כתיקונו. הבוקר רבתי עם החבר שלי. על כלום. באמת על כלום. ודווקא זה עיצבן אותי. אם הגענו למצב הזה שאנחנו רבים על כלום, סימן שמריחים את הסוף. אז יצאתי מהבית מבואסת לאללה. והזיון האחרון היה ככה-ככה. נכון שלא כל זיון חייב להיות סופר-סופר, אבל להדרדר עד ככה-ככה, זאת כבר כברת דרך גדולה מדי. בשביל זה אני לא צריכה אותו. יש עוד דגים בשוק. כמו זה שעומד על ידי למשל. " מה בדיוק מצא חן בעיניך? או שסתם אתה מנסה להתחיל עם כל אחת?" "הכנסת אותי למלכודת. אם אני אגיד שאת מיוחדת עוד לפני שהכרנו אז תגידי לי שאני שטחי. ואם אגיד שכל שמלה שזזה היא בסדר מבחינתי, אז גם לא טוב. מה שנקרא, אני בבור. NO WIN SITUATION." העביר לי את הכדור, הממזר. "זאת המומחיות שלנו, הנשים", סיננתי במסר ביצ´י אבל מלווה בחיוך חביב, שלא יחשוב שאני סוגרת עניין בלא מחלט. נראה מה הוא יגיד עכשיו. "אז שאגיד לך מה מצא חן בעיני?" " נו, נשמע" "האמת, הכל. בהתחלה זה עניין של צורה ושל שפת גוף" "מה צורה?", זאת אומרת, אני יודעת שאני לא הכי חתיכה, אבל גם לא שמנה מכוערת. ממוצעת כזאת, יש מה לתפוס ברוך השם, ויש לי חיוך מקסים, כולם אומרים. "מה פרוש ´מה צורה?´, נראית אחלה. צריך לפרט?" "כן, תפרט, למה לא?" "אז קודם כל הצואר. ממש מזמין כזה. ארוך מספיק בשביל להשקיע בו כמה דקות טובות" "אהה, מה עוד?" "מה עוד? זה לא מספיק?" "לא, לא זה לא מספיק" "טוב, האצבעות שלך." "מה עם האצבעות שלי?" "נראות לי עדינות כאלה, ארוכות, כאלה שמסוגלות לעשות לי את זה" "הלו, אל תיסחף. מה עוד? " "עוד?" "שמעתי צואר ואצבעות. זה הכל?" "תראי", קולו מנמיך עוד יותר, צולל לאוקטבות הכי נמוכות, ומרעיד לי את הפרפרים בבטן התחתונה, "יש בך עוד כמה דברים … אברים." "באמת? לא ידעתי", חזרתי לטון המתריס-מקניט. האוטובוס הגיח מעבר לפינה וקטע את חילופי הדברים. עליתי ראשונה והוא מאחורי. האוטובוס מלא עד אפס מקום. אנחנו נכנסים, יותר נכון מתכנסים, ועומדים קרובים זה לזה. אני תופסת את המוט העילי בשתי ידיים, התיק שלי תלוי על כתפי הימנית. אלא מה? שיתחרמן מהפרונט שלי, מהסיטואציה, ממני. הוא נצמד אלי, כבר מתחכך בי, ולוחש באזני, "אפשר להראות לך איזה אברים עוד מצאו חן בעיני?" "בלי ידיים, אפשר", אני מצחקקת. "אי אפשר בלי ידיים. קצות האצבעות שלי משתגעות" "שלח אותן למוסד" "אני מעדיף לשלוח אותן למסד", הוא אומר. ופתאום אני מרגישה את היד שלו על התחת שלי. מגע רצוף, אמין, בטוח. זה לא מגע נסיוני, מרפרף. זאת כף יד גברית, חזקה, אגרסיבית במידה. יש לו ביצים לבן-אדם. אני אוהבת את זה. בד בבד, הוא מושך אותי אליו, מצמיד אותי, פיו בתוך צוארי, השד שלי נלחץ אל חזהו, כף רגלו נכנסת בין כפות רגלי, ירכו דוחפת אל העצם. " יש פה אנשים" אני זורקת. "באמת? לא ראיתי. כל מה שאני רואה עכשיו זה אוזן ושערות. וגם זה לא, כי העיניים שלי עצומות. תסלחי לי, הא? " טוב, מה עושים? להקים צעקות? האמת, די נעים. ידו עדיין שם מאחורי, לא מרפה. ולא רק שהיא לא מרפה, היא מתחילה לנוע ולשייט במרחב. אני שמה לב שהיד שלו גולשת מהעכוז לחריץ. והיא דוחקת עכשיו למטה לאיזור מבואותי. זה הזמן. או שאני אומרת לו ממש עכשיו שהוא אדיוט או שאללה הוא אכבר. "רגע, רגע", השתחררתי, "תן לנשום." "מה שאת אומרת, בובה." "אני לא בובה שלך." "את כן." "לא." "כן." "רד ממני." "אין לי לאן." בזה הוא צדק, באמת לא היה שם מקום לזוז. ולא זו בלבד, אלא שהאוטובוס נעצר בינתיים בתחנות נוספות, מעלה נוסעים נוספים, ומדד הצפיפות עולה, וכבר מתחילים לצעוק על הנהג שלא יעלה יותר נוסעים. והנהג צועק "פנימה, פנימה, להכנס, יש מקום בסוף". אנחנו נדחקים, מתפתלים למצוא עוד סנטימטר מעוקב. נהיה חמים וטעים. "סרדינים", הוא אומר, כאילו קרא את מחשבותי. "צפוף ומסריח." "למה מה? אני מסריח?" "כל גבר מסריח." "הופה, הכללות!" "קפצת אל הרגליים האחוריות. אני לא נופלת לפחים כאלה." "לא רק שתפלי. עוד תזחלי." "באמת?" "ארצה!", הוא פוקד. ומיד מגניב סמיילי, שלא אחשוב שאמר את זה ברצינות. וואללה, הוא חמוד. יש לו את הניצוץ הזה בעיניים החומות שלו. יש לו את זה, מין ממזריות כזאת שאני מחבבת. קצת פחות סטנדרטי ממה ששיערתי קודם. "תני לי נשיקה" הוא מבקש, ומסתכל לי ישר לתוך העיניים, מזיז לי את הלב. "השתגעת? אני לא מכירה אותך בכלל!" "מה זה משנה? תני לי נשיקה על חשבון אחר-כך" " מה אחר-כך?" "על חשבון העתיד הקרוב. איפה את יורדת?" "עוד מעט, בקניון הזהב.", אני משיבה. "אז גם אני." "מה באת לחפש בקניון?" "אותך. ותביאי בוסה קטנטונת. לשחרר את המתח." "אני לא אחראית על המתח שלך." "תתפלאי. ואני מתוח ממש ממש.", הוא מחיך תוך כדי שהוא מגניב מבט שמתפרש לפן אחד בלבד לעבר מכנסיו. "ונשיקונת תשחרר לך את המתח הזה?" "תביאי כבר" הוא מקרב פניו אלי ופושט שפתיו לעומתי. "אני רק בודקת אם אתה באמת צריך שחרור מתח", לא יודעת מה קרה לי, ידי נעה במהירות לעברו. בודקת את המצב. "שיט, הוא באמת מתוח. מה יש לך?" "חירמנת אותי, בובה." "מה כבר עשיתי?" "את לא צריכה לעשות כלום. רק להיות פה על ידי. הריח שלך משגע אותי. תביאי קטנה" חתיכת איש זה. אני מרגישה שאני מתרופפת. והוא נצמד אלי שוב. ידו שוב בגבי. שוב אותו שיוט, אלא שעכשיו גם זרועו השניה נכנסת למעגל הפעולה ואני מתעלמת מהסביבה, חושיי מתערפלים משהו, נשימתי נעתקת, לחלוחית זעירה פושה במפשעתי, שפתי נפתחות מאליהן לקראתו. "בואי נרד, הגענו." הוא אומר. אני יורדת והוא אחרי שני צעדים לקראת דלת היציאה. ופתאום דלת האוטובוס נסגרת והוא עדיין שם בפנים. ועד שאני קולטת, הוא נעלם. עם התיק שלי. אלא מה?