קצת לפרוק.
מקודם שוטטתי לי קצת באינטרנט והגעתי למסקנה שבלוגים זה עניין מגניב, מילה טיפה לא מתאימה לתיאור התופעה הזו של אנשים שפשוט משתפים, משתפים בכל- ממתכונים עד למחשבות הכי קטנות ואישיות שיש אבל אותי זה פשוט הגניב. אז אחרי התלבטות ארוכה הגעתי למסקנה שהדבר הזה שפעם היה נורא נלעג בעיניי, השתפכות הרגשות הזו, הצורך התלותי הזה בהכרה, נורא הגיוני בעיניי. אני צריכה את זה, את ההכלה הזרה הזאת, כי כרגע (אני ממש מקווה שזה באמת רק כרגע) אני לא מכירה שום בשר ודם שיכולים או רוצים להכיל אותי, ואני כבר עייפה מלהכיל את עצמי. אז תחילה אציג את עצמי, קוראים לי בר, לא מזמן מלאו לי 21 שנה למרות שלפעמים ישנה התחושה כאילו מישהו התבלבל בספירה. אני אחת מסרייה של 4, לא הבכורה ולא בת הזקונים, פשוט תלויה באמצע. אני מניחה שזהו החלק בהצגת דמותי שבו אני אמורה לשתף במה אני עושה כיום או בהישגיי עד הלום אך כנראה שגם הפעם לא אחרוג ממנהגי לאכזב, או אם תעדיפו צורת הסתכלות פחות קיצונית פשוט לא לעשות את מה שאני אמורה, וזה באמת לא בא ממרדנות,אין לי את היכולת פשוט. נדמה שלעולם נמאס ממני והוא מנסה להראות לי את זה בכל דרך אפשרית, מאימא שלי שהעיפה אותי מהבית, אבא שלי שחושב שלזרוק לי קצת כסף יכפר על זה, אחיותיי הקטנות שלא רואות שום צורך להתערב, אחותי הגדולה שחושבת שממרחק מאות קילומטרים אוויריים יכולה לקבל תמונת מצב אמיתית על המתרחש בבית ולא מפסיקה לדבר על כמה שאני לא בסדר. אני באמת לא בסדר יותר, אני לא יודעת אם אי פעם הייתי בסדר. גם לחברות נמאס ממני, לעדי בפרט, היום היא אמרה לי שאין לה זמן להתעסק בצרות של אחרים. שתזדיין. אני כל היום מתעסקת בצרות שלה, מנסה להקל. כאילו אף אחד לא רואה את החבל הזה שמתהדק לי סביב הצוואר? אף אחד לא רואה שאני קורסת? זה הכל בראש שלי? בא לי לעשות משהו קיצוני, כנראה שאם אחרי למעלה מ10 שנות חברות החברה הכי טובה שלי לא מוצאת את הזמן להתעסק בזה שאני גוססת פה אז כנראה שאני צריכה להפסיק את זה. אני לא רוצה להיות המופע הפתטי הזה יותר. אף אחד לא רוצה לראות את המופע הזה, כנראה שאני לא מתישה רק את עצמי כולם מותשים ממני. הדמעות לא מפסיקות לרדת, מהרגע שהיא הלכת לעבודה, אני פשוט לא מפסיקה לבכות. היא יודעת שיש לי מטען כלפיה בדיוק כמו שכל העולם הזה שמסביבי יודע שיש לי מטען כלפיו, וכמובן היא יודעת כי אמרתי לה , זה לא שמישהו הסתכל עליי בזמן האחרון וניסה להבין איך אני מרגישה או מה עובר עליי, גם היא לא. אז היא יודעת שאני טעונה והיא אפילו לא עוצרת בשביל לפייס, להרגיע, לתת תחושה טובה, קצת אכפתיות. כנראה שככה זה אנשים, כשטוב לך לא בא לך להתלכלך עם אלו שרע להם. אני מרגישה שאני נהיית חולה, ממש חולה פיזית כבר. חלשה כזו. אני מתעוררת בבוקר עם גוש כזה בגרון שלוקח לי מלא זמן מרגע ההתעוררות עד שאני מסוגלת לבלוע אפילו את הרוק שלי, בכלל התחושה הזאת של להתעורר בבית שהוא לך שלך,שאתה בו בחסד, בית שאין בו אפילו אדם אחד שאתה באמת ממש אבל ממש משנה לו משהו. אולי אני מגזימה, אולי אני ועדי פשוט חברות, כמו שאני וחן חברות לא מעבר, פשוט לה לא היה אכפת להכניס אותי לבית שלה ואני זו שמגזימה בציפיות שלה מהחברות הזו. אולי ככה זה אמור להיות, כל אחד לעצמו, דואג לעצמו חושב על עצמו ומדבר על עצמו, גם אם זה ככה אז למה עדי לא עוצרת אותי? למה היא לוקחת ממני יותר ממה שהיא נותנת? לא שאני מזלזלת בבית שהיא נותנת לי כבר 28 ימים קשים, אני פשוט צריכה יותר. אתמול היא סיננה אותי, פשוט לא ענתה. היא למדה ולא רצתה לקטוע את עצמה? ומה אם קרה לי משהו? מי ידע? למה היא לא עונה לי? כל כך כעסתי.. חייבת לבנות לעצמי בית, מהר. אחרת אני לא אשרוד, כבר עכשיו אני מרגישה שיש בי כבר הרבה חלקים שהם שחורים, מתים, מלא מצבות שהצטברו עם הזמן בחלקים שונים של קשת הרגשות שלי. רגשות שמתו, שלא משנה מה יקרה אני יודעת שככה אני בחיים לא ארגיש כבר. אני לא מבינה את זה, מה עצם העובדה שאנשים אומרים את ה אמת שלהם זה הופכת את אותה האמת לנכונה? לפחות אגוצנטרית, מעוותת, חסרת כבוד. שום דבר פה לא נראה לי הגיוני, העולם הזה פשוט מופרך מידי, איפה נראה דבר כזה שבוס שעושק עובדת, שבהסתכלות אחורה כל מה שהחזיק אותה זו רק התחושה הזאת שלהיות חלק חשוב ממשהו, עובדת שלא שינה לה בכלל השכר הנמוך/ החוסרים במשכורת/העובדה שאין ימי חופשה/מחלה/תשלומי נסיעות, ואחרי שהיא פותחת תפה בפעם הראשונה ודורשת את שעבדה עבורו הוא, הגנב הגזלן, קורא לי גנבת? מכחיש כל דבר שאמר לי בשנה שעבדתי עבורו? עבור המטרה שלו? ועוד תובע אותי. העולם הזה תובע אותי על זה שהעזתי לדרוש. יחס טוב יותר, חברות טובות יותר, משפחה נינוחה יותר. העולם הזה פשוט תובע אותי. ואיך זה הגיוני בכלל, אפילו סטטיסטית איך זה הגיוני שמישהו יסביר לי לעזאזל איך זה הגיוני שכל הרע הזה קורה ביחד? איך כל הרע הזה קורה דווקא כשאין דבר אחד טוב. הכל פשוט רע.
מקודם שוטטתי לי קצת באינטרנט והגעתי למסקנה שבלוגים זה עניין מגניב, מילה טיפה לא מתאימה לתיאור התופעה הזו של אנשים שפשוט משתפים, משתפים בכל- ממתכונים עד למחשבות הכי קטנות ואישיות שיש אבל אותי זה פשוט הגניב. אז אחרי התלבטות ארוכה הגעתי למסקנה שהדבר הזה שפעם היה נורא נלעג בעיניי, השתפכות הרגשות הזו, הצורך התלותי הזה בהכרה, נורא הגיוני בעיניי. אני צריכה את זה, את ההכלה הזרה הזאת, כי כרגע (אני ממש מקווה שזה באמת רק כרגע) אני לא מכירה שום בשר ודם שיכולים או רוצים להכיל אותי, ואני כבר עייפה מלהכיל את עצמי. אז תחילה אציג את עצמי, קוראים לי בר, לא מזמן מלאו לי 21 שנה למרות שלפעמים ישנה התחושה כאילו מישהו התבלבל בספירה. אני אחת מסרייה של 4, לא הבכורה ולא בת הזקונים, פשוט תלויה באמצע. אני מניחה שזהו החלק בהצגת דמותי שבו אני אמורה לשתף במה אני עושה כיום או בהישגיי עד הלום אך כנראה שגם הפעם לא אחרוג ממנהגי לאכזב, או אם תעדיפו צורת הסתכלות פחות קיצונית פשוט לא לעשות את מה שאני אמורה, וזה באמת לא בא ממרדנות,אין לי את היכולת פשוט. נדמה שלעולם נמאס ממני והוא מנסה להראות לי את זה בכל דרך אפשרית, מאימא שלי שהעיפה אותי מהבית, אבא שלי שחושב שלזרוק לי קצת כסף יכפר על זה, אחיותיי הקטנות שלא רואות שום צורך להתערב, אחותי הגדולה שחושבת שממרחק מאות קילומטרים אוויריים יכולה לקבל תמונת מצב אמיתית על המתרחש בבית ולא מפסיקה לדבר על כמה שאני לא בסדר. אני באמת לא בסדר יותר, אני לא יודעת אם אי פעם הייתי בסדר. גם לחברות נמאס ממני, לעדי בפרט, היום היא אמרה לי שאין לה זמן להתעסק בצרות של אחרים. שתזדיין. אני כל היום מתעסקת בצרות שלה, מנסה להקל. כאילו אף אחד לא רואה את החבל הזה שמתהדק לי סביב הצוואר? אף אחד לא רואה שאני קורסת? זה הכל בראש שלי? בא לי לעשות משהו קיצוני, כנראה שאם אחרי למעלה מ10 שנות חברות החברה הכי טובה שלי לא מוצאת את הזמן להתעסק בזה שאני גוססת פה אז כנראה שאני צריכה להפסיק את זה. אני לא רוצה להיות המופע הפתטי הזה יותר. אף אחד לא רוצה לראות את המופע הזה, כנראה שאני לא מתישה רק את עצמי כולם מותשים ממני. הדמעות לא מפסיקות לרדת, מהרגע שהיא הלכת לעבודה, אני פשוט לא מפסיקה לבכות. היא יודעת שיש לי מטען כלפיה בדיוק כמו שכל העולם הזה שמסביבי יודע שיש לי מטען כלפיו, וכמובן היא יודעת כי אמרתי לה , זה לא שמישהו הסתכל עליי בזמן האחרון וניסה להבין איך אני מרגישה או מה עובר עליי, גם היא לא. אז היא יודעת שאני טעונה והיא אפילו לא עוצרת בשביל לפייס, להרגיע, לתת תחושה טובה, קצת אכפתיות. כנראה שככה זה אנשים, כשטוב לך לא בא לך להתלכלך עם אלו שרע להם. אני מרגישה שאני נהיית חולה, ממש חולה פיזית כבר. חלשה כזו. אני מתעוררת בבוקר עם גוש כזה בגרון שלוקח לי מלא זמן מרגע ההתעוררות עד שאני מסוגלת לבלוע אפילו את הרוק שלי, בכלל התחושה הזאת של להתעורר בבית שהוא לך שלך,שאתה בו בחסד, בית שאין בו אפילו אדם אחד שאתה באמת ממש אבל ממש משנה לו משהו. אולי אני מגזימה, אולי אני ועדי פשוט חברות, כמו שאני וחן חברות לא מעבר, פשוט לה לא היה אכפת להכניס אותי לבית שלה ואני זו שמגזימה בציפיות שלה מהחברות הזו. אולי ככה זה אמור להיות, כל אחד לעצמו, דואג לעצמו חושב על עצמו ומדבר על עצמו, גם אם זה ככה אז למה עדי לא עוצרת אותי? למה היא לוקחת ממני יותר ממה שהיא נותנת? לא שאני מזלזלת בבית שהיא נותנת לי כבר 28 ימים קשים, אני פשוט צריכה יותר. אתמול היא סיננה אותי, פשוט לא ענתה. היא למדה ולא רצתה לקטוע את עצמה? ומה אם קרה לי משהו? מי ידע? למה היא לא עונה לי? כל כך כעסתי.. חייבת לבנות לעצמי בית, מהר. אחרת אני לא אשרוד, כבר עכשיו אני מרגישה שיש בי כבר הרבה חלקים שהם שחורים, מתים, מלא מצבות שהצטברו עם הזמן בחלקים שונים של קשת הרגשות שלי. רגשות שמתו, שלא משנה מה יקרה אני יודעת שככה אני בחיים לא ארגיש כבר. אני לא מבינה את זה, מה עצם העובדה שאנשים אומרים את ה אמת שלהם זה הופכת את אותה האמת לנכונה? לפחות אגוצנטרית, מעוותת, חסרת כבוד. שום דבר פה לא נראה לי הגיוני, העולם הזה פשוט מופרך מידי, איפה נראה דבר כזה שבוס שעושק עובדת, שבהסתכלות אחורה כל מה שהחזיק אותה זו רק התחושה הזאת שלהיות חלק חשוב ממשהו, עובדת שלא שינה לה בכלל השכר הנמוך/ החוסרים במשכורת/העובדה שאין ימי חופשה/מחלה/תשלומי נסיעות, ואחרי שהיא פותחת תפה בפעם הראשונה ודורשת את שעבדה עבורו הוא, הגנב הגזלן, קורא לי גנבת? מכחיש כל דבר שאמר לי בשנה שעבדתי עבורו? עבור המטרה שלו? ועוד תובע אותי. העולם הזה תובע אותי על זה שהעזתי לדרוש. יחס טוב יותר, חברות טובות יותר, משפחה נינוחה יותר. העולם הזה פשוט תובע אותי. ואיך זה הגיוני בכלל, אפילו סטטיסטית איך זה הגיוני שמישהו יסביר לי לעזאזל איך זה הגיוני שכל הרע הזה קורה ביחד? איך כל הרע הזה קורה דווקא כשאין דבר אחד טוב. הכל פשוט רע.