חידון בחרוזים
New member
קצת לפרוק מהלב
כתבתי כאן בעבר שיש לי אח שהפך לפני תשעה חודשים ל "צמח", במשך שלושה חודשים כמעט הוא היה מאושפז בבית חולים קודם כל ביחידה לטיפול נמרץ לב ולאחר חודש העבירו אותו למחלקה פנימית, כל התקופה שהוא היה בבית החולים המשפחה הייתה אתו 24 שעות ביממה עשינו תורנות ולא עזבנו אותו. אחרי שלושה חודשים כשבדיקות הסי טי הראו שהוא "צמח" העבירו אותו למוסד סיעודי (מחלקה סיעודית בבית גיל זהב) ושם הוא :"חי"??? המוסד הזה נמצא בקריות, שעה נסיעה מביתי (מושב ליד חדרה) ושעה מבית אחי (מושב ליד קרית שמונה). כלומר אנחנו נוסעים שעה שלמה כדי להכנס לחדר לשבת על כיסא ולצפות בטלויזיה שפועלת 24 שעות ביממה, (אין מה לעשות שם העובדים משנים לו תנוחה כל שעתיים ופעמיים או שלוש ביום מאכילים אותו עם צנתר ובעצם הם מטפלים בו. אחרי חצי שעה שעה גג - זהו קמים והולכים... מכיוון שמדובר בנסיעה די ארוכה וסך הכל אין מה לעשות, צמצמנו את הביקורים לפעם בחודש או קצת יותר (הנסיעה ממש יקרה ואנחנו חיים ממשכורות מינימום) אז נכון שהכל תירוצים ואפשר "למצוא תירוצים מכאן עד הודעה חדשה" אבל... המצב יצר "מתח" בינינו לבין הגיסה (אשתו). היא עצמה מגיעה בערך פעם או פעמים בשבוע (אמא שלה גרה שם והיא שפוט מגיעה יושבת אצלו רבע שעה משהו כזה ואז הולכת לאמא שלה). כמו שאמרתי נוצר מין מתח סמוי - היא "רומזת" שאנחנו הפקרנו אותו ואותה ולא עוזרים כמו שהיינו אמורים לעזור - (ולא מדובר על עזרה כספית מבחינה זו היא מסודרת) אלא שהיא הייתה רוצה לראות אותנו בביקורים סדירים לעיתים קרובות יותר - להראות נוכחות כדי שהצוות ידע שאנחנו עם יד על הדופק - משהו כזה. אמרתי לה שקשה לנו ממש קשה לנו - היא צודקת גם לה זה לא קל... זהו כבר עברו שלושה שבועות מאז שהייתי שם ואני כל הזמן חושבת שזהו חייבים לעשות שוב את הנסיעה הזו.. אווףףף כמה אני מקנאה במשפחות של עוזי חיטמן, ואהוד מנור - הלוואי ואחי היה נפטר במקום למות חי או לחיות מת.
כתבתי כאן בעבר שיש לי אח שהפך לפני תשעה חודשים ל "צמח", במשך שלושה חודשים כמעט הוא היה מאושפז בבית חולים קודם כל ביחידה לטיפול נמרץ לב ולאחר חודש העבירו אותו למחלקה פנימית, כל התקופה שהוא היה בבית החולים המשפחה הייתה אתו 24 שעות ביממה עשינו תורנות ולא עזבנו אותו. אחרי שלושה חודשים כשבדיקות הסי טי הראו שהוא "צמח" העבירו אותו למוסד סיעודי (מחלקה סיעודית בבית גיל זהב) ושם הוא :"חי"??? המוסד הזה נמצא בקריות, שעה נסיעה מביתי (מושב ליד חדרה) ושעה מבית אחי (מושב ליד קרית שמונה). כלומר אנחנו נוסעים שעה שלמה כדי להכנס לחדר לשבת על כיסא ולצפות בטלויזיה שפועלת 24 שעות ביממה, (אין מה לעשות שם העובדים משנים לו תנוחה כל שעתיים ופעמיים או שלוש ביום מאכילים אותו עם צנתר ובעצם הם מטפלים בו. אחרי חצי שעה שעה גג - זהו קמים והולכים... מכיוון שמדובר בנסיעה די ארוכה וסך הכל אין מה לעשות, צמצמנו את הביקורים לפעם בחודש או קצת יותר (הנסיעה ממש יקרה ואנחנו חיים ממשכורות מינימום) אז נכון שהכל תירוצים ואפשר "למצוא תירוצים מכאן עד הודעה חדשה" אבל... המצב יצר "מתח" בינינו לבין הגיסה (אשתו). היא עצמה מגיעה בערך פעם או פעמים בשבוע (אמא שלה גרה שם והיא שפוט מגיעה יושבת אצלו רבע שעה משהו כזה ואז הולכת לאמא שלה). כמו שאמרתי נוצר מין מתח סמוי - היא "רומזת" שאנחנו הפקרנו אותו ואותה ולא עוזרים כמו שהיינו אמורים לעזור - (ולא מדובר על עזרה כספית מבחינה זו היא מסודרת) אלא שהיא הייתה רוצה לראות אותנו בביקורים סדירים לעיתים קרובות יותר - להראות נוכחות כדי שהצוות ידע שאנחנו עם יד על הדופק - משהו כזה. אמרתי לה שקשה לנו ממש קשה לנו - היא צודקת גם לה זה לא קל... זהו כבר עברו שלושה שבועות מאז שהייתי שם ואני כל הזמן חושבת שזהו חייבים לעשות שוב את הנסיעה הזו.. אווףףף כמה אני מקנאה במשפחות של עוזי חיטמן, ואהוד מנור - הלוואי ואחי היה נפטר במקום למות חי או לחיות מת.
