קצת לפרוק מהלב
יש לי מין אופי כזה... לא ברור, אני בעצמי עוד לא ממש מכירה אותי לעומק. מצד אחד כלפי חוץ אני יכולה להפגין אסרטיביות וביטחון אבל זה רק קליפה. עמוק בפנים אני כלום. זה נראה כאילו אני מדברת בביטחון אבל מבפנים אני רועדת, ואני תמיד אומרת את הדבר הלא נכון, וכולם מסתכלים עלי במבט מוזר כזה... מנסים להבין איך לאכול אותי. ואני לא מסתדרת בעבודה. מתה מפחד מכל ישיבה, כי אז אני אצטרך לדבר, ושוב אגיד את הדבר הלא נכון, ושוב ינעצו בי מבטים מוזרים כאלו... סוג של "איזו יצורה..." . היום זה קרה לי.. אמרתי משהו, וזה לא היה במקום (חשבתי שכן.. ) רק בדיעבד הבנתי שלא (לא הערה מעליבה חס וחלילה אלא משהו בענייני עבודה שלא התאים לישיבה), ומישהו בכיר העליב אותי לפני כולם... וכרגיל..המבטים .. המבטים.. וכולי הסמקתי וחייכתי במבוכה. לא עיכלתי מה שהוא אמר לי רק אח"כ בבית ירד לי האסימון.וישר עלו לי דמעות לעיניים..זה היה די מעליב כשחושבים על זה... (רק חלק ממה שהוא אמר "את רוצה להיות ג'ירפה ולרוץ לפני כולם" או משהו כזה, די הדחקתי את כל הרגע המביך הזה! באותו רגע פשוט הסתכלתי עליו , חייכתי במבוכה והנהנתי כמו מפגרת!!!) ואני נחמדה וסימפטית אבל אין לי יחסי אנוש טובים, קשה לי לקשור שיחה עם אנשים, סתם ככה לשבור את הקרח ולא רק ענייני עבודה נטו. בגלל זה אני לא מצליחה ליצור קשר אישי עם האנשים מולם אני עובדת . ואני לוקחת קשה דברים. נלחצת מכל דבר פעוט, כל מטלה הופכת אצלי לסיפור גדול, נלחצת מכל דבר שמטילים עלי. לא עצמאית בכלל. תמיד מסתבכת עם עצמי . כדי להרגיע את עצמי אני אומרת שאני חייבת להמשיך ולבלוע את הצפרדע, כי אם אני אעזוב את העבודה הזו, יהייה לי קשה פי אלף למצוא משהו אחר שיתאים לי, קשה למצוא עבודה בתחום שלי למישהו חסר ניסיון, אני צריכה להגיד תודה על מה שיש לי ולהמשיך לסחוב. ועוד שנה-שנתיים בקורות חיים לפחות יהייה רשום לי משהו נורמלי. ואז אני אוכל לבחור אם לחפש לי משהו ראש קטן קטן קטן או להמשיך ולחפש משהו בתחום... ואם אני אהייה עד כדי כך גרועה אז כבר ידאגו להעיף אותי, ולפחות תהייה לי אסמכתא מה אני שווה ויהייה לי אחלה תירוץ למצוא לי איזה עבודה של ראש קטן אבל ממש קטן... אוף! אני מרגישה ממש חרא וממש אבל ממש לא בא לי ללכת מחר לעבודה!!!!!!
יש לי מין אופי כזה... לא ברור, אני בעצמי עוד לא ממש מכירה אותי לעומק. מצד אחד כלפי חוץ אני יכולה להפגין אסרטיביות וביטחון אבל זה רק קליפה. עמוק בפנים אני כלום. זה נראה כאילו אני מדברת בביטחון אבל מבפנים אני רועדת, ואני תמיד אומרת את הדבר הלא נכון, וכולם מסתכלים עלי במבט מוזר כזה... מנסים להבין איך לאכול אותי. ואני לא מסתדרת בעבודה. מתה מפחד מכל ישיבה, כי אז אני אצטרך לדבר, ושוב אגיד את הדבר הלא נכון, ושוב ינעצו בי מבטים מוזרים כאלו... סוג של "איזו יצורה..." . היום זה קרה לי.. אמרתי משהו, וזה לא היה במקום (חשבתי שכן.. ) רק בדיעבד הבנתי שלא (לא הערה מעליבה חס וחלילה אלא משהו בענייני עבודה שלא התאים לישיבה), ומישהו בכיר העליב אותי לפני כולם... וכרגיל..המבטים .. המבטים.. וכולי הסמקתי וחייכתי במבוכה. לא עיכלתי מה שהוא אמר לי רק אח"כ בבית ירד לי האסימון.וישר עלו לי דמעות לעיניים..זה היה די מעליב כשחושבים על זה... (רק חלק ממה שהוא אמר "את רוצה להיות ג'ירפה ולרוץ לפני כולם" או משהו כזה, די הדחקתי את כל הרגע המביך הזה! באותו רגע פשוט הסתכלתי עליו , חייכתי במבוכה והנהנתי כמו מפגרת!!!) ואני נחמדה וסימפטית אבל אין לי יחסי אנוש טובים, קשה לי לקשור שיחה עם אנשים, סתם ככה לשבור את הקרח ולא רק ענייני עבודה נטו. בגלל זה אני לא מצליחה ליצור קשר אישי עם האנשים מולם אני עובדת . ואני לוקחת קשה דברים. נלחצת מכל דבר פעוט, כל מטלה הופכת אצלי לסיפור גדול, נלחצת מכל דבר שמטילים עלי. לא עצמאית בכלל. תמיד מסתבכת עם עצמי . כדי להרגיע את עצמי אני אומרת שאני חייבת להמשיך ולבלוע את הצפרדע, כי אם אני אעזוב את העבודה הזו, יהייה לי קשה פי אלף למצוא משהו אחר שיתאים לי, קשה למצוא עבודה בתחום שלי למישהו חסר ניסיון, אני צריכה להגיד תודה על מה שיש לי ולהמשיך לסחוב. ועוד שנה-שנתיים בקורות חיים לפחות יהייה רשום לי משהו נורמלי. ואז אני אוכל לבחור אם לחפש לי משהו ראש קטן קטן קטן או להמשיך ולחפש משהו בתחום... ואם אני אהייה עד כדי כך גרועה אז כבר ידאגו להעיף אותי, ולפחות תהייה לי אסמכתא מה אני שווה ויהייה לי אחלה תירוץ למצוא לי איזה עבודה של ראש קטן אבל ממש קטן... אוף! אני מרגישה ממש חרא וממש אבל ממש לא בא לי ללכת מחר לעבודה!!!!!!