על שלושה סולואים העולם עומד כרגע
עם דגש על "כרגע", כי העדפה מוזיקלית היא דבר משתנה, ואלה השלושה שבא לי לשמוע אותם ולכתוב עליהם, כרגע:
1) טים קארי הוא שחקן קולנוע שהתפרסם כששיחק את רוקי בסרט הפולחן "מופע הקולנוע של רוקי". בשנות השבעים החליט קארי שהוא רוצה להיות גם זמר, ושיחרר שלושה אלבומים אל החנויות בסוף שנות השבעים/תחילת השמונים. אני מכיר את הראשון והמפורסם מביניהם, Read My Lips, שיצא ב 1978.
קארי הוא שחקן, והוא משחק במוזיקה שלו כפי שהוא משחק בסרטים שבהם הוא משתתף. האלבום הוא סלט מוזיקלי מהנה של שירים וסגנונות. רוב השירים הם גירסאות כיסוי (לנון ומקרטני, בכראך-דייויד, ג'וני מיטשל, אירווינג ברלין), אבל יש שם שיר אחד חדש (שאמנם לא הוא כתב) בשם Sloe Gin.
השיר הזה הוא חתיכת דאונר שקשה להתחרות איתו. קארי נשמע שם דפוק, זרוק ומחוק. זעקת ה "I'm so fuckin' lonely" שלו נשמעת אמיתית לגמרי, ותחדור את העור של הפיל הכי גדול בסביבה. קארי השחקן וקארי הדמות מתאחדים למשך שש דקות וקצת, וסוחטים סולו גיטרה שהוא קינה, מצבה לזמר בעודו בחיים.
http://youtu.be/I3Oq1IBQCPA
(העיבוד של השיר יותר ממזכיר את "Here Comes the Flood" של פיטר גבריאל, מן הסתם משום שלשני השירים שותפים אותם נגנים ומפיקים. אבל השיר של גבריאל, מצוין ככל שיהיה, לא נכלל בתוך ההמלצות הנוכחיות שלי).
הערה אחרונה על האלבום והשיר: את האלבום הפיקו בוב אזרין ומייקל קיימן. הראשון מפיק שברזומה שלו מופיעים אליס קופר, לו ריד (ברלין) פיטר גבריאל (הראשון), ו The Wall של פינק פלויד. השני, שנפטר ב 2003, היה מעבד מוזיקלי מצליח מאד שכתב הרבה פסי קול לסרטים, והיה מעבד פעיל מאד ב "The Wall" גם כן. הם גם השניים שכתבו את השיר הזה, ומבחינתי, זה האס הגדול שלהם.
2) ג'ון מרטין הגדול, אגדת פולק-רוק-בלוז-ג'אז בחייו, ובוודאי גם שלאחר מותו ב 2009. בקטע המוזיקלי "Outside In" מ 1973 הוא עושה לנראטיב המקובל של שיר את מה שעשה קוונטין טרנטינו לנראטיב המקובל של סרט.
שיר כמו שאנחנו מכירים אותו יעמוד על מבנה של בית ופזמון, וישמור את סולו הגיטרה לטבורו של השיר, לשיא שלו. מרטין, לעומת זאת, בוחר להתחיל את הקטע כאילו באמצע, עם גיטרה מהדהדת, תובענית, מתפתלת, שמושכת את שאר הכלים איתה כלפי מעלה באינטנסיביות. הגיטרה לא סתם מנגנת, או מנגנת סולו: היא נוהמת מהבטן, איזה רגש קדום, רצון של משהו שאין לו כרגע מילים.
ואז היא נמוגה, משאירה את שאר הכלים באוויר, מחפשים, תוהים לאן נעלם האיש שהנגינה שלו משכה אותם את כל הדרך כלפי מעלה, אחרי מספר דקות מתברר שהאיש שוכב על הרצפה באפיסת כוחות, העיניים שלו מסתכלות ישר, ממוקדות. הכלים מתפזרים, למעט הסקסופון שמנסה למסגר את המצב החדש, לתת לו איזושהי משמעות מוזיקלית מוכרת. אבל מרטין חזק יותר מכל מוזיקה, מכל קונבנציה, כשהוא ממלמל, מתחנן, תובע, זועק לדבר אחד בלבד: אהבה.
ג'ון מרטין הגדול
https://youtube.googleapis.com/v/CR6leTjUftk
3) לבקש ממני לבחור סולו אחד מועדף של ריצ'רד ת'ומפסון זה כמו לבקש מאם להעדיף את אחד מילדיה על פני האחרים. מצד שני, גם לי יש העדפות כאלה ואחרות, וההעדפה שלי היא לשיר הנושא מתוך האלבום Hand of Kindness מ 1983.
הקריירה של ריצ'רד ת'ומפסון כוללת בעיקרון תקופה אחת: זאת התקופה שבה הוא כותב שירים מצוינים, מבצע אותם בכישרון וברגש, ומנגן גיטרה כמו הוירטואוז המרגש שהוא. התקופה הזאת התחילה ב 1972 (ויש שיאמרו: ב 1967), ונמשכת עד עצם היום הזה.
כמו כל גיטריסט טוב, הבמה היא המקום שבו היכולות של ת'ומפסון באות לידי ביטוי באופן טוב יותר, אבל לפעמים יוצאת לו הברקת אולפן שנשמעת חד פעמית, בשיר הזה למשל
http://youtu.be/zrhvjsT8Asc
