קפיץ קפוץ...

[רייסטלין מאגר]

פיקפיק בהמשכים!

התעוררי בבוקר. זה נראה כמו כל יום משעמם ורגיל, אבל זה בפירוש לא עמד להישאר ככה להרבה זמן. יצאתי מהמערה שלי והתחלתי ללכת לכיוון הים. הגעתי אחרי כמה דקות והבטתי אל האופק. "אולי אני אלך לשחות קצת?" שאלתי את עצמי. הבטתי במים עוד כמה דקות. "כן, למה לא." החלטתי. רצתי למים והתחלתי לשחות. לא עבר הרבה זמן עד שהתחילו הצרות: נלכדתי במערבולת ששאבה אותי למטה ולא נתנה לי לעלות אל פני המים כדי לנשום! "ה...הצילו..." ניסיתי לצעוק, אבל המים שנכנסו לפי הפריעו לי. אור בקע מתוך המערבולת ומאז אני לא זוכרת כלום. כשפקחתי את עיני הייתי מתחת לעץ גבוה. התיישבתי והבטתי סביבי. היו במקום עוד עצים, דשא, ספסלים ומזרקות. קמתי והתחלתי לטייל בפארק...לפחות נדמה לי שזה פארק. ואז ראיתי אותם: עשרות, ואולי מאות מהיצורים האלה, יצורים שראיתי את תמונותיהם רק בספרים. "למה הגעתי לכאן?" שאלתי את עצמי. ואז הבנתי הכל. "הבנתי! אני צריך למצוא אותו!" קראתי בשמחה. הבטתי ביצורים האלה, מה שמם? אה, כן! בני-אדם! "אני הולכת למצוא את הדיג'יגורל שלי!" אמרתי בשמחה. אתם מוזמנים להמשיך, ולמי שלא הבין: זה במקום שהדיג'יגורלים יגיעו לעולם הדיגיטלי וימצאו שותף, זאת דיג'ימונית שהגיעה לעולם האמיתי כדי למצוא את הדיג'יגורל שלה.

 

[Haruka]

יפה!../images/Emo104.gif

גישה מקורית...^^ תמשיך! זה קצר!...

 

[רייסטלין מאגר]

אין לי כוח כרגע...

אבל גם את יכולה להמשיך

 

[Digi Lista]

אני אוהבת את הרעיון המקורי../images/Emo13.gif../images/Emo13.gif../images/Emo13.gif

הגיע הזמן להמשיך(אני אכניס למאמרים הכול,כמובן)

 

[NiKi from the mars]

אני ממשיכה!

הלכתי בפארק,וראיתי המון ילדים משחקים,רובם היו קטנים.אלה שלא היו קטנים,היו המבוגרים,נראה לי קוראים להם הורים.יצאתי בפארק וטיילתי ברחוב.עברתי ליד ביניין די גבוה,נכנסתי לשם והיו שם המון חדרים.על כל חדר הייתה כתובה אות ואחריה מספר."אה-הא!",חשבתי לעצמי,"זה בטח בית-ספר".פתאום נשמע צילצול.המון ילדים רצו מהחדרים וכמעט פגעו בי.למזלי יש לי את היכולת לעוף ולההפך לבילתי נראית,אחרת הם היו דורסים אותי.יצאתי החוצה,וראיתי ילדים משחקים ורצים,וכמה מהם הולכים מכות.פתאום,ראיתי בצד ילדה עם שיער כחול וקוקיות,בערך בת 11."זאת תיהיה הדיג'יגורלית שלי!",החלטתי. תמשיכו אנשים!שיהיה סיפור ארוך,ארוך...

 

[רייסטלין מאגר]

למה רק אני וניקי כותבים את זה?

ניגשתי אל הילדה ועמדתי לידה קצת, מביטה לאותו כיוון שאליו היא מביטה: אל חבורה של ילדים ששיחקו כדורגל. "את אוהבת כדורגל?" שאלתי. "כן." אמרה הילדה, לא מסירה את עיניה מהכדור. "אה...גם אני." אמרתי. זה לא היה ממש נכון. האמת היא שבפעם האחרונה שהשתתפתי במשחק כדורגל הייתיי דיג'ימון באימונים, ואחרי שאיזה טירון אחד התבלבל ביני לבין הכדור התחלתי קצת לשנוא את המשחק. אבל היייתי חייבת להגיד את זה כדי לפתוח שיחה. "איך קוראים לך?" שאלתי את הילדה. "אאוי." אמרה הילדה. "ולך?" שאלה. "אני אוסאגימון...אה, אוסאגי." אמרתי. הכדור של הילדים עף ונחת ממש לידנו, בתוך שלולית של בוץ. "אויש." אמרתי והבטתי בכנפי הנוצות הלבנות והקטנות שלי, שהיו כעת מלוכלכות ומלאות בוץ. הנוצות היו דבוקות אחת לשנייה וממש לא נראה לי שאני אוכל לעוף ככה. גם הפרווה הורודה שלי הייתה מוכתמת כעת. איזה בני-אדם מעצבנים! ניקיתי את הבוץ מאוזני הארנב שלי והבטתי באאוי מחזירה לילדים את הכדור. "אני חייבת להתרחץ." מלמלתי לעצמי. "את יודעת איפה יש מקום שאפשר להתרחץ בו?" שאלתי את אאוי. אאוי עדיין הביטה במשחק. לא יפה! היא אפילו לא העיפה בי מבט! "יש מזרקה בפארק." היא אמרה. "טוב, תודה." אמרתי. ניקיתי את רוב הבוץ מהכנפיים שלי ונפנפתי בהם. זה עבג! התרוממתי באוויר! "להתראות!" קראתי אל אאוי ועפתי משם. סובבתי את הראש והבטתי באאוי, שעכשיו הביטה בי חזרה. "זה מלאך." היא מלמלה בשקט. יאללה, תמשיכו!

 

[DiGiHiLa]

אני מנסה ואני מקווה לא להרוס ..

אז הלכתי והתרחצתי במזרקה שבפארק , וכמה ילדים התחילו להסתכל עליי ולא הבינו איזו חיה אני,טוב אני לא חיה אני דיג'ימון אבל הם לא ידעו את זה.אחרי שהתרחצתי במזרקה ,ראיתי שוב את אאוי והיא הייתה בדרך לבייתה, היא לא הבחינה בי ועקבתי אחרייה. תמשיכו אתם כי אני לא יודעת מה לכתוב וסליחה שאני הורסת הכל

 

[רייסטלין מאגר]

יופי! הסיפור מתקדם מהר! אני ממשיך!

הגעתי לחדר המדרגות והבטתי למעלה, לראש המדרגות. לרוע מזלי, אאוי כבר לא הייתה שם. "אוף! היא כבר נכנסה הביתה! אבל איך אני אדע באיזו דירה היא גרה?" שאלתי את עצמי בלחש. התחלתי לטפס במדרגות כשלפתע שמעתי דלת נפתחת כמה קומות מעלי. התחלתי לרוץ במדרגות והגעתי לקומה החמישית בדיוק בזמן כדי לראות דלת נסגרת. "הנה, זה כאן. אבל מה אני אעשה? אני לא יכולה פשוט לדפוק על הדלת!" אמרתי. "או שכן?" טוק טוק טוק. דפקתי שלוש פעמים. הדלת נפתחה ואאוי עמדה שם. "אוסאגי?" היא שאלה בתדהמה. "אוסאגימון." תיקנתי. "את מלאכית?" שאלה אאוי. צחקתי. "לא ממש, אני דיג'ימונית." אמרתי. "דיג'ימונית?" שאלה אאוי באי-הבנה. "כן, מפלצת דיגיטלית!" אמרתי. "אני...לא מבינה." היא אמרה. "אני באה מעולם בשם העולם הדיגיטלי שם אני ועוד דיג'ימונים חיים בדיוק כמוכם, בני-האדם. באתי לכאן כדי למצוא אותך." אמרתי. "ל...למצוא אותי? למה? אמא אמרה לי לא לפתוח את הדלת לזרים!" אמרה אאוי וסגרה את הדלת במהירות. אבל אני הייתי מהירה יותר. דחפתי את הרגל בין הדלת למשקוף, טעות נוראית, אני חייבת לציין. ממש לא מומלץ לנסות את זה בבית. "אה!" צעקתי בכאב. הדלת נפתחה שוב ואאוי הביטה בי בדאגה גלויה. "את בסדר, אוסאגי?" היא שאלה. "אוסאגימון." תיקנה את עצמה. "בערך." אמרתי והבטתי ברגל שלי. גם אאוי הביטה בה. "זה היה באשמתי, תיכנסי ואני אטפל בך." היא אמרה. קפצתי פנימה על רגל אחת. "תודה." אמרתי לה. "שבי על הספה ואני אביא את הקרח." אמרה אאוי. "בסדר." אמרתי. קפצתי עד לספה והתיישבתי. כעבור רגע אאוי נכנסה עם קרח ותחבושת בידיה. היא חשבה את הרגל והתיישבה לידי. "אז אמרת שאת...דיג'ימונית?" היא שאלה. "כן." אמרתי. "ובאת כדי למצוא אותי?" היא שאלה. "כן." אמרתי. "למה?" היא שאלה. "כי אני רוצה להיות חברה שלך." אמרתי וחייכתי. גם אאוי חייכה. "רוצה ללכת לשחק בחוץ?" היא שאלה. החיוך נעלם מפניי. "אמממ...אני די...איבדתי את הבית שלי. אני רוצה שתעזרי לי לחפש אותו." אמרתי. "איבדת את הבית שלך?" שאלה אאוי. "כן." אמרתי שוב. לא עברו כמה דקות וכבר היינו בפארק, מחפשות במחילות ארנבים (הצעתה של אאוי) או בקיני ציפורים, ואפילו בגזעי עצים חלולים. "את אומרת שבאת מהעולם הדיגיטלי?" שאלה אאוי לפתע. "כן." אמרתי. היה לי דז'ה וו. כמה פעמים כבר אמרתי "כן" היום? לפחות חמש או שש. "אז איך הגעת לכאן? לעולם שלנו?" שאלה אאוי. "הלכתי לשחות ואז..." התחלתי. "לשחות! בדיוק! אז צריכים להחזיר אותך דרך המים! כי דרכם הגעת!" קראה אאוי. "אוקיי, בואי!" אמרתי והתחלתי לרוץ, בערך. "תיזהרי על הרגל!" קראה אאוי והתחילה לרוץ אחרי. עברו כמה דקות עד שהיינו בחוף הים. "בואי." אמרתי ונכנסתי למים. שחיתי קצת עד שהגעתי למים העמוקים. "ילדה! תיזהרי! זה איזור המערבולות!" קרא מישהו מאחורי. "טוב מאוד!" אמרתי. ואז נלכדתי במערבולת. העולם הסתחרר והסתחרר והסתחרר והסתחרר. "אאוי!" צעקתי, אבל אז מים מילאו את פי. הדבר האחרון שראיתי היה שיער כחול של בת-אדם מפוחדת.

 

[Digi Lista]

ממש יפה../images/Emo13.gif../images/Emo13.gif../images/Emo13.gif

אני מאוד שמחה שהילה אחותי שבדרך כלל לא משתתפת בסיפורים/פיקים כתבה כאן(תמשיכי),אני מחכה לרגע תגמרו לכתוב(אולי אני אצטרף כשלא יהיו לי כאבי ראש אדירים)ואני אכניס למאמרים(יש למישהו רעיון לתמונה מתאימה?)

 

[רייסטלין מאגר]

היא אמרה לי באייסיקיו שהיא תמיד

הורסת וגורמת לפיקים להגיע לסופם. אז שכנעתי אותה לכתוב. כל הכבוד, הילה!

את רואה שאם את רוצה את יכולה?

 

[רייסטלין מאגר]

שוב ממשיך!

פתחתי את עיני וראיתי פרצוף כחול שיער. "אה!" צעקתי בבהלה. התיישבתי במהירות ודפקתי את הראש במשהו קשה. אאוי, שכרעה מעלי על ארבעף נפלה מאחור, על ישבנה בצעקת "אי!" ושפשפה את מצחה הכואב. "אח." מלמלתי ושפשפתי גם אני את ראשי. "מצטערת." אמרנו ביחד. אאוי קמה והביטה סביבה. גם אני קמתי. "איפה אנחנו?" היא שאלה. "אני חושבת שזה...הבית." אמרתי. "איזה בית?" שאלה אאוי. "הבית שלי! העולם הדיגיטלי!" צעקתי בשמחה והתחלתי לרוץ ל...ל...טוב, נו, לאנשהו! הייתי כל-כך שמחה שלא שמתי-לב בכלל לכיוון שאליו אני רצה. "אוסאגימון! חכי!" קראה אאוי והתחילה לרוץ אחרי. סובבתי את הראש לאחור ואז נתקלתי במשהו ונפלתי. הבטתי בדבר: משהו גדול ולבן. מה זה? ואז זה התרומם, מפיל חול עלי ועל אאוי, שהגיעה למקום ועזרה לי לקום. "מה זה?" היא שאלה בפחד. "זה מונוכרומון!" אמרתי. "תעשי משהו, אוסאגימון!" קראה אאוי. אוקיי, החלטתי, אני אראה לו את המתקפה המיוחדת שלי! "פרחי אהבה!" צעקתי. פרחים ורודים כיסו את האוויר ופגעו במונוכרומון, אבל לא נראה שזה עשה משהו. "למה לא קרה כלום?" שאלה אאוי. "אני חושבת שזה בגלל שהוא אלוף." אמרתי בשקט. "אז מה עושים?" שאלה אאוי. מונוכרומון שאג בקול. "בורחים!" צעקתי ושתינו התחלנו לרוץ. לרוע המזל, כנראה שמונוכרמון היה די מעוצבן, אז הוא החליק להוציא את זה עלינו. "עזוב אותנו! לא עשינו לך כלום!" צעקה אאוי. "אה, אני תקפתי אותו." אמרתי. "תשתקי!" אמרה אאוי. רצנו ורצנו עד שלשתינו כבר כאבו הרגליים, אבל לא נראה שמונוכרומון מרגיש כמונו. "אוסאגי...מון...אני לא יכולה...לרוץ יותר." התנשפה אאוי. "בסדר." אמרתי. התרוממתי באוויר ותפסתי את אאוי בבית-השחי. עפתי גבוה יותר ויותר למרות המשקל של אאוי. "א...או...או...אוסאגי..." גמגמה אאוי. "מה?" שאלתי. "יש לי פחד גבהים!" צרחה אאוי. מונוכרומון עדיין רץ למרות שהוא בחיים לא היה מגיע אלינו. אני חושבת שהוא פשוט היה חכם וידע שאני אתעייף מתישהו. "בבקשה תלך מכאן!" צעקתי בלי להביט בו. "תורידי אותי!" צרחה אאוי בפחד. "אבל אז מונוכרומון יתפוס אותך." אמרתי. ואז הרגשתי שאני לא יכולה יותר. אאוי נעשתה לפתע כבדה יותר ויותר...ויותר. "אני לא...יכולה...יותר!" אמרתי בשיניים חשוקות.>_< שתינו נפלנו למטה ונחתו ממש לרגליו של הדיג'ימון הגדול והאכזרי. הוא הסתער לעברינו, אבל משהו תפס בקרנו ועצר אותו. הבטתי למעלה וראיתי דינוזאור גדול וכתום. גריימון. יאללה, תמשיכו!

 

[ווילו רוזנברג]

אני ממשיכה...

"גריימון!"אמרתי בשמחה,אאוי צעקה צעקת בהלה ואמרה "גריי..גריימון..זה דינוזאור ענקי ואת מאושרת??","כן!אם יש פה גריימון אז בטח יש לו דיג'יגורל והוא פה להציל אותנו"אמרתי בחיוך,בדיוק כשסיימתי לדבר אני ואאוי ראינו את הדיג'יגורל של גריימון,הוא היה נער בערך בגילה של אאוי,עם שיער לבן קצר וסרט שהעמיד את השיער קצת למעלה,היו לו בגדים בצבע כחול ושחור ועיניים בצבע כחול,הוא הביט בנו ושאל "אתן בסדר??","כן..אנחנו בסדר.."אאוי אמרה לו והיה נראה לי שהיא הסמיקה..אבל זה רק נראה לי.. גריימון ניצח את מונכרמון כמעט בלי בעיות,לדינוזאור הגדול הזה יש המון כוח..לאחר שהוא ניצח אותו הוא חזרה בחזרה לצורה הרגילה שלו לאגומון,הדיג'יגורל ששמו התברר כהירו עזר לאאוי לקום ואז אמר"מה אתן עושות פה?כדאי שתזהרו העולם הדיגיטלי יכול להיות מקום מסוכן..דברים לא תמיד כמו שהם נראים..".. יאללה תורכם...

 

[רייסטלין מאגר]

טוב, אמרת ששמו התברר כהירו, אז אני

מניח שהן כבר הציגו את עצמן והוא הציג את עצמו. אז אני אמשיך כי אני רואה שאף-אחד אחר לא עושה את זה: "תודה, הירו." אמרה אאוי. "זה בסדר." אמר הירו. ראיתי שאאוי הבחינה בדבר האדום שבידו. "מה זה?" היא שאלה. "זה?" שאל הירו והביט במכשיר האדום. הוא הראה לה את המכשיר: הוא היה אדום לגמרי ועיגול לבן הקיף את הצג המרובע שהיה בו. ליד הצג, על העיגול הלבן, היו שני כפתורים, על אחד חץ שהצביע למעלה ועל אחד חץ שהצביע למטה. "זה הדיג'יכלי שלי." הוא אמר. "דיג'יכלי? מה זה?" שאלה אאוי. בשלב הזה הרגשתי שאני צריכה להתערב. "הדיג'יכלי עוזר לדיג'יגורלים לגרום לדיג'ימונים שלהם לדיג'יגדול (נסו להגיד את זה עשר פעמים מהר)." הסברתי. "מאיפה קיבלת אותו?" שאלה אאוי. "מאגומון." אמר הירו. אגומון חייך ונראה מרוצה מעצמו. "מאגומון?" שאלתי בתדהמה. "א...איך?" "זה קרה בדיוק כשטוסקאמון תקף אותי, לי ולאגומון לא היה סיכוי, אבל אז הוא זינק מולי וברגע שהוא עשה את זה, ברגע שהוא עשה מעשה אמיץ שנבע מחברות אמת, אז הדיג'יכלי הופיע." אמר הירו. "וואו." אמרה אאוי. "כן, כן." אישר אגומון.

 

[Digi Lista]

קפיץ קפוץ...

מישהו צריך לעשות את העבודה ...