אנחנו גרנו שם שנתיים ומכרנו
והאמת היא שאנחנו מודים למי שלא יהיה כל יום על כך שהצלחנו למכור את הבית.
קנינו בית חדש בפרוייקט של אמנה. נוף מדהים לגבעות, בימים בהירים אפילו רואים את הים. הבית היה מרווח מאוד, גינה ענקית. מחיר כמובן מצויין.
אשת המכירות של אמנה אגב שאת שמה אני לא זוכרת היתה בהמה מארץ הבהמות. הנציגה שלה מתוך היישוב היתה דורית, שהיא אישה נחמדה מאוד מצד אחד, אבל מצד שני לא היתה לה אפשרות לעמוד מאחורי מילים שאמרה לנו לפני שרכשנו את הבית.
אחרי שעברה שנה היינו צריכים לרדוף אחרי אמנה ולהגיע לאיומים כדי שיבואו לתקן את כל הליקויים שהיו בבית, בעיקר דליפות מים בזמן גשם.
כל פעם שמזג האוויר האפיר או שירד גשם חזק היו בעיות עם זרם החשמל.
לי באופן אישי לא היה נעים לעבור כל בוקר במחסום, לא היה לי נעים לחיות כל הזמן עם הסכנה המהדהדת שמתי שהוא יפנו את היישוב, או שהוא יהיה מאחורי חומת הפרדה.
שנית, ביישוב מאלצים אותך לעבור וועדת קבלה כשבתכלס- לא היה תושב שהם לא קיבלו ליישוב למיטב ידיעתי באותו פרוייקט של כמה עשרות בתים שהם בנו באותו זמן. זה היה בזבוז כסף, זמן, וגם, אם יורשה לי, לא אהבתי את ההתנשאות כאילו מדובר באיזו קבוצת עילית כשזו באמת לא. אני גם זוכרת כל מיני אינטריגות של מקום קטן עם תושבים וותיקים שהסתכלו עלי כאילו מי אני, הגעתי לפני יומיים ליישוב ושאני אסתום את הפה בכלל.
חברים ומשפחה לא רצו להגיע אלינו, או שקדמו לזה כל מיני דיונים ושכנועים של- תבואו זה באמת לא מסוכן וכו'.
ואני די חששתי לנסוע את שלושת הקילומטרים מהמחסום עד ליישוב בלילות.
ואגב, בן הזוג שלי, שאינו ישראלי, ולא היה בצה"ל, היה צריך לקחת חלק בתורנות שמירה (אפשר לדעתי לשלם למישהו שישמור במקומך אם אתם לא רוצים) עם נשק, כשהפעם האחרונה שהחזיק נשק או התאמן בו היתה בערך עשרים שנה לפני כן.
בקיצור, אני חושבת שעדיף לגור בדירה יותר קטנה במודיעין, או להישאר בשילת מאשר לגור בניל"י.
מה לגבי המחירים בלפיד אגב?
