קנאה
חצי שעה על כביש 40 לכיוון ת"א הספיקו לי כדי לפתוח בשיחת מוטיבציה עצמית.
ושוב, מצאתי את עצמי מעמידה לנגד עיניי את הרשימה הבלתי נדלית של כל החסרונות שכולם טוענים שאין בי, רק כדי לומר לעצמי "תבטיחי. תבטיחי שהפעם תהיי שונה."
ובפנים,ממש עמוק בפנים, לא משנה כמה רמזורי עצור אדומים יהבהו מולי, אני כבר יודעת, שזה ממש לא יהיה שונה.
ברגע האמת, כל החרדות שלמדו לתפוס מקום יעלו ויתפסו את מקומם על הבמה. וזה חזק ממני.
אתה נראה טוב. בחולצה שחורה וג'ינס חצי דהוי. מעלה בי כל כך הרבה שאלות.
הערב מתחיל.
זה לא היה המגדלור או יפו המהממת שמוטטו אותי.
גם לא העובדה שסטרת לי ממש חזק ברגע שהייתי ממש שבירה ובמקום להחזיק בי, חייכת אליי.
זה לא היה הדאנג'ן או "הלם התרבות" שנהנית לשוות לי, שריסקו אותי.
גם לא הגבר ההוא על הבר, שלא הפסיק לנעוץ בי עיניים וניצל רגע מהיר שבו לא היית לידי כדי להעביר יד על הירך שלי. זה לא היו כל אלה. בכלל.
זה היה המבט שלה, לשבריר שניה, שהפגיש אותי עם כל מה שאני בורחת ממנו.
מיוסר ואבוד.
מקנא.
אלוהים, איך היא יכולה?
הרי הייתי נותנת הכל כדי להתחלף. איך היא יכולה להיות כל כך מטומטמת ולא לראות שהכל קליפת שום. הכל מילים. והכל כאב.
שום דבר כבר לא שינה מאותו רגע. לא הריקוד. לא אתה. גם לא היא.
הכל נלקח ממני לפני. שנים לפני.
ואין ים בעולם הזה, גם לא ים של דמעות, שיוכל להחזיר ויוכל להכיל.
חצי שעה על כביש 40 לכיוון ת"א הספיקו לי כדי לפתוח בשיחת מוטיבציה עצמית.
ושוב, מצאתי את עצמי מעמידה לנגד עיניי את הרשימה הבלתי נדלית של כל החסרונות שכולם טוענים שאין בי, רק כדי לומר לעצמי "תבטיחי. תבטיחי שהפעם תהיי שונה."
ובפנים,ממש עמוק בפנים, לא משנה כמה רמזורי עצור אדומים יהבהו מולי, אני כבר יודעת, שזה ממש לא יהיה שונה.
ברגע האמת, כל החרדות שלמדו לתפוס מקום יעלו ויתפסו את מקומם על הבמה. וזה חזק ממני.
אתה נראה טוב. בחולצה שחורה וג'ינס חצי דהוי. מעלה בי כל כך הרבה שאלות.
הערב מתחיל.
זה לא היה המגדלור או יפו המהממת שמוטטו אותי.
גם לא העובדה שסטרת לי ממש חזק ברגע שהייתי ממש שבירה ובמקום להחזיק בי, חייכת אליי.
זה לא היה הדאנג'ן או "הלם התרבות" שנהנית לשוות לי, שריסקו אותי.
גם לא הגבר ההוא על הבר, שלא הפסיק לנעוץ בי עיניים וניצל רגע מהיר שבו לא היית לידי כדי להעביר יד על הירך שלי. זה לא היו כל אלה. בכלל.
זה היה המבט שלה, לשבריר שניה, שהפגיש אותי עם כל מה שאני בורחת ממנו.
מיוסר ואבוד.
מקנא.
אלוהים, איך היא יכולה?
הרי הייתי נותנת הכל כדי להתחלף. איך היא יכולה להיות כל כך מטומטמת ולא לראות שהכל קליפת שום. הכל מילים. והכל כאב.
שום דבר כבר לא שינה מאותו רגע. לא הריקוד. לא אתה. גם לא היא.
הכל נלקח ממני לפני. שנים לפני.
ואין ים בעולם הזה, גם לא ים של דמעות, שיוכל להחזיר ויוכל להכיל.
