קלוולה - רונו ב'
ונמנן זורע הצמחים ונמנן יצא מן המים ועלה אל אי, לא צמח באי, ולא עץ בו. כאן, בעולם שקט ושמם שבאי, עברו עליו שנים הרבה. מהלך היה ומתבונן במרחב הריק וחושב מחשבות. האדמה שלא הצמיחה כל צמח היתה שוממה ועצובה. הגה ונמנן: "יש לזרוע זרע באדמה, למען תצמיח עשב!" אך מי יעשה את המלאכה? פלרוינן אוהב האדמה וסמפסה קטן-הקומה. עשו את המלאכה. סמפסה זרע את הזרע על האדמה הריקה, פיזר גרעינים על הקרקע סביב; בקרקע הפורייה, בביצה, בשטחי חול ובאדמת סלע. ראשית כל פיזר סמפסה זרעי עצים: על הגבעות זרע אורן, על הרים גבוהים – אשוחים. באדמה קלה זרע אלנוס, באדמה לחה – דובדבנים; במקומות קדושים – חזרנים; ערבות – באדמות ביצה, באדמה סלעית זרע ערער, ואלון על שפת הנחלים. הזרעים נבטו, הנבטים הכו שורשים, גזעי העצים חזקו, התרוממו והשתרגו. הארנים כוסו מחטים, בעמקים הסתעפו שיחים, באדמה הקלה התרוממו אלנוסים ןבמקומות לחים עצי דובדבנים. באזורים סלעיים גדל ערער מכוסה פרי ןבאדמה הלחה נשאו עצי הדובדבן פרחים. ונמנן, הזקן האמיץ, עבר בארץ לראות איך עלה הזרע, אשר זרע סמפסה, להתבונן בעבודת פלרוינן. הוא ראה, כי גדלו העצים ואף נושאים פרי, פרט לאלון, החזק מכל אחיו, שטרם צמח ועלה מן האדמה. חיכה ונמנן כמה ימים, אולי יעלה האלון ויצמח מן האדמה; האלון, העץ האלוהי, חיכה ימים הרבה. בוקר אחד ראה [ונמנן] חמש נערות יוצאות מן המים וקוצרות את העשבים שבין העצים, קצרו וגרפו את החציר לערימות. מהים יצא טורסס והדליק את החציר באש. בער החציר בתוך עצמו והיה לעשן כבד, והיה לאפר. גלי האפר התערבבו בעפר והיו לאדמה פורייה. באדמה זו שתל ונמנן את זרע האלון. הזרע נבט. חוטר האלון צמח ויהי לעץ זקוף וחזק. הוא שלח דליות רבות, ענפיו השתרגו סביב. הוא גדל והתרומם, כותרתו נגעה שחקים. התרומם מעל העננים עד שהסתיר בעריפיו את אור השמש, האפיל את זהר הירח; בצמרתו הענפה כיסה את פני הארץ. ראה ונמנן הזקן שהחיים שוב נעשו עצובים בגלל העץ המסתיר את אור השמש וגיבור אין שיעקור את העץ, נמלך בכליותיו, חשב מחשבות ונשא תפילה לאמו יולדתו וביקש שתשלח גיבור מהים, שיעקור את העץ ויוחזר אור השמש לאדמה וזהר הירח. יצא גיבור מן הים, עלה מן המשברים, והוא לא מן הנפילים היה אך גם לא מן הננסים; גדלו גודל אצבע אדם, לראשו כובע נחושת, מגפי נחושת לרגליו, אבנט נחושת לחלציו ועל האבנט תלוי גרזן נחושת. ניצב הגרזן גדול כאגודל, והלהב – ארכו כמסמר. ונמנן החכם ביט בגיבור, ובלשונו, לשון משוררים, אמר: 'אף כי גבר הוא לפי צורתו, גיבור לפי דמותו – גבהו אך כאגודל קומתו מסמר פרזול.' שמע הגיבור וענה: אכן, אני קטן-קומה וגדול-גבורה. באתי לכרות אלון, לגדעו ולעקרו. ונמנן הקשיב לדבריו, הביט ולנגד עיניו, שינה אותו אצבעוני ויהי לענק, שרגליו עומדות איתן על גבי האדמה, וראשו מגיע לשמים. יחד עם קומתו שגדלה והלכה גדלו ונמתחו בגדיו ואף גרזנו שבידו. איתן עמד על האדמה, ראשו נוגע בעננים וזקנו יורד על ברכיו. מיד החל משחיז את גרזנו. על שש אבנים השחיז את הלהב עד אשר הוחד הברזל. עתה פנה לבצע שליחותו. צעד צעד אחד והנה עומדות רגליו בחולות שפת הים; צעד צעד שני, והוא על הקרקע בפנים הארץ, צעד שלישי – והנה הוא על-יד הגזע, במקום שם הכה העץ את שריו באדמה. הניף הגיבור את הגרזן והכה פעם, הכה פעמיים – שלהבת בקעה מן הגרזן ואחזה בגזע העץ. הכה בשלישית – קרס נפל האלון בקוע וצוי. גזעו נפל קדמה והכותרת נפלה ימה. התפזרו הענפי והשתערו נגבה והזמורות נהדפו לירכתי צפון. והיה האיש שמצא ענף מצא את עשרו לעולם ועד, ואיש שלקח מן הכותרת והטמין לו – היה אשף לכל ימי חייו. כך נכרת האלון. נפל העץ. השמש שוב השפיעה את מלוא זהרה. האיר הירח. עבים הילכו בשמים והקשת נראתה בענן. צוקים בלטו בים, איים ניגלו. הצמחים שקמלו בהסתיר הלון את נוגה השמש החלו שוב לצמוח. העצים גדלו וכוסו עלים והכרים הדשיאו דשא. הציפורים נתנו בשיר קולן. קיכלים צייצו והקוקייה פתחה בשיר. גרגרים צצו ביער, פרחים גדלו ופרחו באחו, אף השיפון טרם צמח על פני האדמה. ונמנן החכם מהלך היה בארץ, הוגה וחושב מחשבות, איך להוציא את השיפון מן האדמה, איך להצמיחו על נפי השדות, איך ליצור קמת זהב. הגה והתבונן במרחבי-היבשה, בחופי החול של הים התכול, חיפש – ובשפת האוקיינוס הגדול מצא אתל גרעיני השיפון – ששה גרעיני שיפון – שבעה זרעונים יפים מצא. הוא לקח את הזרעונים והלך לטמנם באדמה, באדמת קלווה. ראה אותו הירגזי אשר על העץ ואמר לו, שהשיפון לא יצמח על שדות קלווה כל עוד לא ייכרתו מהאדמה עצי היער, אשר לא אכלתם האש. שמע ונמנן לדברי הציפור, והשחיז את גרזנו ויחל לכרות את היער. כרת את העצים ושרשם. את כל עצי היער כרת פרט ללבנה. את הלבנה השאיר להיות מעון לעוף השמים, משכן לקוקייה. יום אחד טס נשר בשמים, ראה את עץ הלבנה ותמה, למה זה נשאר מכל עצי היער רק אותו לבנה. שמע ונמנן את שאלת הנשר וענה לו בשפתו, שפת משוררים: 'הלבנה נשאר שמור להיות משכן לבעלי כנפיים; עליו ינוחו צפרי שמים.' ענה הנשר ואמר: 'השכלת עשה, להשאיר את הלבנה, לציפור מקום מנוחה, גם למעני משענה.' ביקש הנשר לגמול חסד לונמנן על השאירו את עץ הלבנה למען הצפרים, עף ויבא אש במקורו והצית בה את היער. בער היער והפך אפר. מיהר ונמנן לחרוש את האדמה; העפר התערבב באפר ויהי לאדמה תחוחה ופורייה. אז הוציא ונמנן את ששת הזרעונים הטמונים עמו וגם את הזרעון השביעי. הוציא וזרה את הזרע על פני השדה. הוא נשא תפילה לבורא העולם ובקש שיעניק לקרקע כח צמיחה, ואונים ישפיע לאדמה עד עולמי-עד. לאם האדמה התפלל – שתברך את העמקים והגאיות למען יתנו תנובתם. הוא פנה לאדמה וביקש, כי ירצה עמלו לה, תיתן פריה וכי יגאו מבטנה אלפי קני שיבולים ויהי הזרע שיטמין באדמה לעשרה מונים. אל אוקו, אל השמים נשא תפילה, כי ישלח ענן מקדם, שני מצפון, ענן שלישי ממערב ומתימן עב וענן, ויפגעו ענן בנן ומטר ירד ארצה למען יעלו ויגאו השיבולים ותעלה קמה כבדת גרעינים מן האדמה התחוחה, אותה חרש וזרע בזיעת אפו. נבטו הזרעונים חיטה ותעל הקמה ותצמח מאז ועד עולמי-עד.
ונמנן זורע הצמחים ונמנן יצא מן המים ועלה אל אי, לא צמח באי, ולא עץ בו. כאן, בעולם שקט ושמם שבאי, עברו עליו שנים הרבה. מהלך היה ומתבונן במרחב הריק וחושב מחשבות. האדמה שלא הצמיחה כל צמח היתה שוממה ועצובה. הגה ונמנן: "יש לזרוע זרע באדמה, למען תצמיח עשב!" אך מי יעשה את המלאכה? פלרוינן אוהב האדמה וסמפסה קטן-הקומה. עשו את המלאכה. סמפסה זרע את הזרע על האדמה הריקה, פיזר גרעינים על הקרקע סביב; בקרקע הפורייה, בביצה, בשטחי חול ובאדמת סלע. ראשית כל פיזר סמפסה זרעי עצים: על הגבעות זרע אורן, על הרים גבוהים – אשוחים. באדמה קלה זרע אלנוס, באדמה לחה – דובדבנים; במקומות קדושים – חזרנים; ערבות – באדמות ביצה, באדמה סלעית זרע ערער, ואלון על שפת הנחלים. הזרעים נבטו, הנבטים הכו שורשים, גזעי העצים חזקו, התרוממו והשתרגו. הארנים כוסו מחטים, בעמקים הסתעפו שיחים, באדמה הקלה התרוממו אלנוסים ןבמקומות לחים עצי דובדבנים. באזורים סלעיים גדל ערער מכוסה פרי ןבאדמה הלחה נשאו עצי הדובדבן פרחים. ונמנן, הזקן האמיץ, עבר בארץ לראות איך עלה הזרע, אשר זרע סמפסה, להתבונן בעבודת פלרוינן. הוא ראה, כי גדלו העצים ואף נושאים פרי, פרט לאלון, החזק מכל אחיו, שטרם צמח ועלה מן האדמה. חיכה ונמנן כמה ימים, אולי יעלה האלון ויצמח מן האדמה; האלון, העץ האלוהי, חיכה ימים הרבה. בוקר אחד ראה [ונמנן] חמש נערות יוצאות מן המים וקוצרות את העשבים שבין העצים, קצרו וגרפו את החציר לערימות. מהים יצא טורסס והדליק את החציר באש. בער החציר בתוך עצמו והיה לעשן כבד, והיה לאפר. גלי האפר התערבבו בעפר והיו לאדמה פורייה. באדמה זו שתל ונמנן את זרע האלון. הזרע נבט. חוטר האלון צמח ויהי לעץ זקוף וחזק. הוא שלח דליות רבות, ענפיו השתרגו סביב. הוא גדל והתרומם, כותרתו נגעה שחקים. התרומם מעל העננים עד שהסתיר בעריפיו את אור השמש, האפיל את זהר הירח; בצמרתו הענפה כיסה את פני הארץ. ראה ונמנן הזקן שהחיים שוב נעשו עצובים בגלל העץ המסתיר את אור השמש וגיבור אין שיעקור את העץ, נמלך בכליותיו, חשב מחשבות ונשא תפילה לאמו יולדתו וביקש שתשלח גיבור מהים, שיעקור את העץ ויוחזר אור השמש לאדמה וזהר הירח. יצא גיבור מן הים, עלה מן המשברים, והוא לא מן הנפילים היה אך גם לא מן הננסים; גדלו גודל אצבע אדם, לראשו כובע נחושת, מגפי נחושת לרגליו, אבנט נחושת לחלציו ועל האבנט תלוי גרזן נחושת. ניצב הגרזן גדול כאגודל, והלהב – ארכו כמסמר. ונמנן החכם ביט בגיבור, ובלשונו, לשון משוררים, אמר: 'אף כי גבר הוא לפי צורתו, גיבור לפי דמותו – גבהו אך כאגודל קומתו מסמר פרזול.' שמע הגיבור וענה: אכן, אני קטן-קומה וגדול-גבורה. באתי לכרות אלון, לגדעו ולעקרו. ונמנן הקשיב לדבריו, הביט ולנגד עיניו, שינה אותו אצבעוני ויהי לענק, שרגליו עומדות איתן על גבי האדמה, וראשו מגיע לשמים. יחד עם קומתו שגדלה והלכה גדלו ונמתחו בגדיו ואף גרזנו שבידו. איתן עמד על האדמה, ראשו נוגע בעננים וזקנו יורד על ברכיו. מיד החל משחיז את גרזנו. על שש אבנים השחיז את הלהב עד אשר הוחד הברזל. עתה פנה לבצע שליחותו. צעד צעד אחד והנה עומדות רגליו בחולות שפת הים; צעד צעד שני, והוא על הקרקע בפנים הארץ, צעד שלישי – והנה הוא על-יד הגזע, במקום שם הכה העץ את שריו באדמה. הניף הגיבור את הגרזן והכה פעם, הכה פעמיים – שלהבת בקעה מן הגרזן ואחזה בגזע העץ. הכה בשלישית – קרס נפל האלון בקוע וצוי. גזעו נפל קדמה והכותרת נפלה ימה. התפזרו הענפי והשתערו נגבה והזמורות נהדפו לירכתי צפון. והיה האיש שמצא ענף מצא את עשרו לעולם ועד, ואיש שלקח מן הכותרת והטמין לו – היה אשף לכל ימי חייו. כך נכרת האלון. נפל העץ. השמש שוב השפיעה את מלוא זהרה. האיר הירח. עבים הילכו בשמים והקשת נראתה בענן. צוקים בלטו בים, איים ניגלו. הצמחים שקמלו בהסתיר הלון את נוגה השמש החלו שוב לצמוח. העצים גדלו וכוסו עלים והכרים הדשיאו דשא. הציפורים נתנו בשיר קולן. קיכלים צייצו והקוקייה פתחה בשיר. גרגרים צצו ביער, פרחים גדלו ופרחו באחו, אף השיפון טרם צמח על פני האדמה. ונמנן החכם מהלך היה בארץ, הוגה וחושב מחשבות, איך להוציא את השיפון מן האדמה, איך להצמיחו על נפי השדות, איך ליצור קמת זהב. הגה והתבונן במרחבי-היבשה, בחופי החול של הים התכול, חיפש – ובשפת האוקיינוס הגדול מצא אתל גרעיני השיפון – ששה גרעיני שיפון – שבעה זרעונים יפים מצא. הוא לקח את הזרעונים והלך לטמנם באדמה, באדמת קלווה. ראה אותו הירגזי אשר על העץ ואמר לו, שהשיפון לא יצמח על שדות קלווה כל עוד לא ייכרתו מהאדמה עצי היער, אשר לא אכלתם האש. שמע ונמנן לדברי הציפור, והשחיז את גרזנו ויחל לכרות את היער. כרת את העצים ושרשם. את כל עצי היער כרת פרט ללבנה. את הלבנה השאיר להיות מעון לעוף השמים, משכן לקוקייה. יום אחד טס נשר בשמים, ראה את עץ הלבנה ותמה, למה זה נשאר מכל עצי היער רק אותו לבנה. שמע ונמנן את שאלת הנשר וענה לו בשפתו, שפת משוררים: 'הלבנה נשאר שמור להיות משכן לבעלי כנפיים; עליו ינוחו צפרי שמים.' ענה הנשר ואמר: 'השכלת עשה, להשאיר את הלבנה, לציפור מקום מנוחה, גם למעני משענה.' ביקש הנשר לגמול חסד לונמנן על השאירו את עץ הלבנה למען הצפרים, עף ויבא אש במקורו והצית בה את היער. בער היער והפך אפר. מיהר ונמנן לחרוש את האדמה; העפר התערבב באפר ויהי לאדמה תחוחה ופורייה. אז הוציא ונמנן את ששת הזרעונים הטמונים עמו וגם את הזרעון השביעי. הוציא וזרה את הזרע על פני השדה. הוא נשא תפילה לבורא העולם ובקש שיעניק לקרקע כח צמיחה, ואונים ישפיע לאדמה עד עולמי-עד. לאם האדמה התפלל – שתברך את העמקים והגאיות למען יתנו תנובתם. הוא פנה לאדמה וביקש, כי ירצה עמלו לה, תיתן פריה וכי יגאו מבטנה אלפי קני שיבולים ויהי הזרע שיטמין באדמה לעשרה מונים. אל אוקו, אל השמים נשא תפילה, כי ישלח ענן מקדם, שני מצפון, ענן שלישי ממערב ומתימן עב וענן, ויפגעו ענן בנן ומטר ירד ארצה למען יעלו ויגאו השיבולים ותעלה קמה כבדת גרעינים מן האדמה התחוחה, אותה חרש וזרע בזיעת אפו. נבטו הזרעונים חיטה ותעל הקמה ותצמח מאז ועד עולמי-עד.