אוי מגי (אני רוצה לגלות לך סוד)
אני גדלתי על ברכי שתי תורות:מחנה השמאל הכמעט קיצוני, והתורה הראציונליסטית (ככה גדלו בתל אביב החילונית בשנות החמישים והשישים. תל אביב האסקפיסטית).כף אבל מייצר אנשים שאינםחדורי רוח קרב שאמונים על דיבור ולא על החזקת נשק. אחד המקומות שנדחפתי אליהם בעקבות בית הגידול הזה היא התחושה שהחיים שווים רק כל עוד אפשר למצות אותם ובהנאה. למשל : אם לחיות עם מחלה קשה ולהאריך חים באמצעים מלאכותיים על מנת לחיות בסבל- אז תודה לא! קראתי היום בעיתון שלהקת מוסיקה אירית הגיעה לארץ. היחידים כמעט שלא חוששים ולא מפחדים. כמה דורות הם חיו האירים האלו תחת איום הטרור? לא פלא שאותם זה לא מפחיד זה מה שצפוי לנו? כי איך בדיוק מנצחים טרור? וזה כן מפחיד בגלל שאני מקסימום מגיעה מהתנחלות אוניברסיטת תל אביב שעל חורבות שייך-מוניס, ואני לא מרגישה שאנחנו יכולים לפנות גם אותה. אני לא מרגישה שיכולה לחיות בהנאה ומיצוי (הדגל החילוני שלי זוכרת?)בזמן שבו נהרגים שכני וחברי אפילו אם הם לא האישיים שלי, זה משפיע לי על המצב רוח וממלא אותי עצב עמוק. וזו איכות חיים זו? אני גם לא רואה פתרון- כמו שכתבתי לך בהודעה קודמת לא בדרכי שלום ולא במלחמה. סליחה שנסחפתי אבל יש פה קצת נוסטלגיה לפחות באופן התיאור האנתרופולוגי של דור ראשון לילדי המדינה בזן מסויים ממיקום מסויים, כאלו שזחלו מתחת לשולחנות בכסית על תקן של גן שעשועים כשההורים שלהם התבסמו מיין והתבשמו ממשוררי הדור שהיו גם מעצבי הישראליות של אז. השמאל שחגג את מיטבו- אז.עוד לפני 67.
