קינאה מוגזמת ...

[Afrodita121]

קינאה מוגזמת ...

רוצה לשתף אתכם בבעיה אישית שיש לי כבר מלא זמן, מקווה שמישהו יוכל לעזור לי. אז ככה...אני בת 18, חיילת, התגייסתי ממש לא מזמן, ממש טוב לי בצבא מממ זה סתם ככה היה רקע עליי בכללי. הבעיה שלי היא הקינאה המוגזמת שלי. סבלתי מהקנאה הזו מאז ומתמיד. שמתי לב לזה עוד מילדות, אבל לא ייחסתי לזה משמעות, ועכשיו, זה כבר מתחיל נורא להציק לי ואני פשוט חייבת לשתף מישהו. זה דבר שאני לא יכולה לדבר עליו עם המשפחה \ החברים...לא יודעת למה, פשוט לא מרגישה בנוח לגשת אליהם ולדבר איתם על זה , וחוצמיזה מה כבר הם יכולים להגיד לי עלזה.. בקיצור ...אני נורא קנאית! מקנא בכל אחד בגלל כל דבר !!! וזה הורס אותי... אני בחורה נאה, חכמה, בבית-ספר הייתי תלמידה טובה, תמיד הייתי נורא חברותית, בצבא אני גם מסתדרת מעולה ...אם להסתכל בכללי על הכל אז וואלה, מושלם. אבל אני תמיד מקנא במי שנגיד יותר רזה ממני, במי שיש לה ציון נגיד יותר גבוה...ועוד ועוד... מין הסתם הקינאה היא בבנות... ועוד תופעה מוזרה... אני מוצאת את עצמי מקנאה בבנות שהן יותר קטנות ממני, במחשבה שוואלה הכל עוד לפניהן, הרגשה של החמצה, שלא מיציתי מספיק את השנים שלפני.. מעצבן אותי נגיד לראות בת 14 שהשיגה יותר ממה שאני השגתי (ואני בת 18)... בקיצור ישלי כל מיני תסביכים מוזרים כאלה עם עצמי... אני בת 18...ומה כבר הספקתי? רישיון? עדין אין לי...כשלרוב יש כבר מגיל 17...בקיצור- בושה... עבודה? גם דבר שאני די מתביישת להגיד...אבל, כן, מעולם לא עבדתי... אני נורא נורא עצלנית... עוד דבר שנורא מוריד לי את הביטחון, אני נורא השמנתי לאחרונה... אהבה?...זה בכלל נושא נורא כואה...עד גיל 18 מעולם לא היה לי חבר ...לא יודעת למה, פשוט לא היה...וספגתי המון כאב, סבל, ייסורים ושברון לב..עכשיו ישלי חבר...אבל זה ממש לא עוזר לי שיש לי עכשיו... אני מרגישה הרגשת החמצה מטורפת... מין פספוס שכזה... לא מיציתי את גיל ההתבגרות, לא נהנתי מספיק, לא ניצלתי אותו, הייתי עסוקה בלשבת בבית ולא לעשות כלום.. עכשיו אני מסתכלת אחורה ובא לי לבכות... כנראה שבגלל זה כשאני מסתכלת על בנות 14...שיש להן חבר, והכל עוד לפניהן, והן רק בנות 14...מציפה אותי קינאה מטורפת ... אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי :'( יש לי רגעים של אגו בשמיים...ויש לי רגעים שאני פשוט מרגישה בתחתית...מרגישה אפס... בקיצור כואב לראות בת 14 שהשיגה יותר מבת 18... ובכלל, הייתי נותת הכל כדי לחזור איזה 4 שנים ככה אחורה...ולהתחיל הכל מהתחלה... אבל זה בלתי אפשרי השאלה היא, מה אני עושה עם עצמי עכשיו? איך אני ממשיכה לחיות, איך לצאת מהתיסכול הזה? איך להפסיק לקנא? איך לאהוב את עצמי יותר? איך להשיג את הדברים שאני רוצה??...הצילוו אשמח לעזרה.... תודה מראש

 

[איילית אלמונית]

כשקראתי את ההודעה שלך

נזכרתי בהודעה דומה שנכתבה לפני כמה חודשים. אולי תוכלי לקבל כיוון מהתגובות שנכתבו להודעה הקודמת. http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=52&MessageId=138606362 בעיקרון רגש קנאה נובע מהתחושה שאין לי את הדברים שיש לאחרים (הצלחה חברתית, חומרית, יופי חיצוני, כשרונות..). אבל מה שהרבה פעמים שוכחים שמי שהצליח לרוב, ב-99% מהמקרים עבד מאוד קשה כדי להצליח בתחומו. התמודד עם משברים ואכזבות, דברים שאת בעיקר נמנעת מלעשות, נמנעת מלהתמודד. אבל את סך הכל בת 18, את ממש צעירה! כל החיים לפנייך. את יכולה עכשיו לבחור לך תחום שבו את רוצה להצליח, תתמקדי בו, תתמודדי עם הקשיים הצפויים, וכשתצליחי זה יפתח בך את ההערכה העצמית. כשיהיה לך תחום אחד שבו את מרגישה טוב עם עצמך, אז יהיה לך יותר קל להתמודד עם תחומים חדשים - כי ראית איך עברת מחוסר הצלחה להצלחה. ראית את הדרך שעברת, איך הצלחת להתמודד למרות הקשיים. כרגע את מפחדת להתמודד כי את פוחדת מכישלון. לכן תתחילי מקטן, תבחרי לך תחום שאת משערת שיהיה לך יחסית קל להתמודד איתו, ולאחר שתצליחי, תתקדמי לתחום שיהיה לך קצת יותר קשה להתמודד איתו וכך הלאה. ככל שאנחנו צוברים הצלחות עולה ההערכה העצמית שלנו, זה דבר ידוע ומוכח במבחן המציאות.

 

[Afrodita121]

קודם כל תודה רבה

קראתי את ההודעה ששלחתי לי קישור אליה, והבעיה של אותה בחורה בהחלט דומה מאוד לבעיה שלי ...אני מזדהה פשוט עם כל מילה ומילה ממה שנכתבה על ידיה... אבל הבעיה שלי בנוסף לקינאה היא גם הרגשת ההחמצה, הרגשת פיספוס... כאילו לא מיציתי את הילדות ואת גיל ההתבגרות, שזו תקופה כל כך יפה אני מרגישה כאילו מאוחר מדי כבר בשביל כל מיני דברים... והקינאה היא בעיקר לבנות שהן קטנות ממני אך השיגו בחייהן יותר ממני... לפעמים אני מקנאה גם סתם בלי סיבה, למרות שאין בהן שום דבר שלי אין... בקיצור אני סובלת ממין משבר שכזה, של סוף גיל ההתבגרות. מין פחד שכזה להפוך לאישה פתאום, מין רצון שכזה להשאר ילדה. מסתכלת קדימה ורואה בית, בעל, ילדים, עבודה ומרגישה פתאום שכל זה כל כך גדול עליי... כל כך הרבה מטרות, שאיפות, חלומות... כל כך הרבה רצון להצליח...אבל אני לא עושה בשביל זה כלום. מרגישה לפעמים כל כך ריקה מבפנים... לפעמים אני כל כך אבודה ומבולבלת שאני אפילו לא יודעת איך להסביר מה עובר עליי... שאני בעצמי אפילו לא מבינה מה אני רוצה מעצמי... בקיצור אני לפעמים מרגישה כמו כישלון ... בעיקר כשאני יושבת בבית בחוסר מעש, טלוויזיה, מחשב, אוכל, מיטה... ואני מקבלת הערות מההורים (שד"א כל כך נכונות אבל עם זאת כל כך כואב לי לשמוע אותך)..."עצלנית, בטלנית, אפס, כישלון" ועוד ועוד... אני בסך הכל רוצה להגיע למצב שבו אני שלמה עם עצמי, שבו אני אוהבת את עצמי, ונוח לי עם עצמי ועם מה שאני ... להגיע למצב שבו אני מאושרת ומרוצה מהחיים שלי... בינתיים זה לא בדיוק יכול להיות ככה

 

[גרא.]

Afrodita121,קנאה בכל הרבדים שלה,היא חלק

אינטגרלי באינטראקציה חברתית,משפחתית,ובסביבת העבודה.ויש בה לצד הפאן השלילי שלה,גם פאן חיובי. קנאה שהיא תחושה של אכזבה ותסכול של התחושה שמה שמגיע לי ניתן או ישנו אצל מישהוא אחר,וזה הפאן השלילי.אבל יחד עם זה,היא מקור למוטיבציה להצליח שעה שאדם מבין שאם הוא יעשה ,יפעל,יצור,וישאף להגיע ולקבל את מה שלפי שעה אין לו,הוא הופך ליותר דינאמי,וזורם בהדרגה לקראת השאיפות שלו.התגובות שלך אפרודיטה,הן לפי שעה הפוכות..יש לך הרבה רצון להצליח,אבל את לא עושה בשביל זה כלום.כאם זה משקף למעשה את היכולת האמיתית שלך? אין ספק שלא.זה דפוס חשיבה שלילית על רקע של בטחון עצמי מונמך שהתפתח אצלך כנראה במשך השנים מסבות סוביקטיביות.כבר נאמר,בטחון עצמי מחזקים על ידי הצלחות קטנות בכל תחום בו את נוגעת,אלא שזה אינו מספיק,את חייבת לשנות את דפוס החשיבה השלילית שלך לדפוס של חשיבה חיובית,איך עןשים את זה? אם תרצי,חזרי לכאן להסבר.

 

[Afrodita121]

זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת..

איך לשנות את דפוס החשיבה שלי לדפוס חשיבה חיובית...:\ הביטחון העצמי שלי באמת יחסית נמוך...למרות שזה די השתפר עם השנים אבל עדין ... הייתי רוצה פשוט לזרוק הכל להפסיק להתעצל ולהתחיל לפעוווווול למען השגת המטרות ...אבל השעון מתקתק, הזמן טס ואני פשוט לא עושה כלום... ממשיכה לשבת ממורמרת רגל על רגל ולצפות שהכל ייפול עליי ביום בהיר אחד מהשמיים... אין לי כנראה מספיק מוטיבציה...=\

 

[גרא.]

Afrodita121,בתחית המאה הקודמת,מצא פסיכולוג

שוויצרי ששמו אמיל קואה,כי אפשר לשכך כאבים וגם לרפא מחלות בכוחה של החשיבה החיובית.הוא ממליץ על תהליך של שכנוע עצמי (אוטוסוגסטיה),מעין שטיפת מוח שאדם עושה לעצמו בכדי לשפר את הרגשתו ואת רמת התפקוד שלו. בתהליך את מתבקשת לשנן לעצמך משפטים חיוביים,כמו "מיום ליום אני מרגישה שהבטחון העצמי שלי משתפר".משפטים דומים בכל התחומים מצויים בקישור המצ"ב.בתהליך שהוא הכרתי ומודע של בחירתת היבטים מציאותיים חיוביים,יש התעלמות מכל מה שיכול להפריע להרגשתו הטובה שלך.ההנחה היא שאת אחראית להגברת הבטחון העצמי על ידי שכנוע עצמי בכוחך וביכולתך.התוצאות המבוקשות מושגות בכח העיקרון של נבואה המגשימה את עצמה.את משפטי החשיבה החיובית,יש לומר לפני ההליכה לשנה בלילה,ובבוקר עם ההתעוררות.כאמור מצ"ב הצהרות חיוביות שאפשר להשתמש בהן.אבל כל אדם,בונה את ההצהרות החיוביות עבורו.אפשר להשתמש במטאפורה בכדי להבין את התהליך. אפשר לדמיין שיש בראש DVD שבו מתנגן כל הזמן דיסק של מחשבות שליליות..כל מה שעלייך לעשות לכאורה זה להחליף את הדיסק השלילי שבו מחשבות חיוביות..שווה לנסות.

 

[גרא.]

והקישור שהובטח..

 

[גרא.]

בתחית=בתחילת..

 

[חתולבורדו]

אני מבינה אותך, ובכל זאת

ראשית, את אומרת שההערות של ההורים שלך לא נכונות (וטוב שאת מכירה בזה), אבל אני בטוחה שלא נעים לשמוע את זה ויכול להיות שלמרות שאת אומרת לעצמך שהם טועים, בתוכך היית רוצה שהם יעריכו אותך יותר וזה מאד כואב. עם זאת היה טוב אם היית יכולה לנסות להפריד את מה שאת חושבת על עצמך ממה שהם חושבים עלייך - נראה שהם "שכנעו" אותך שאת באמת עצלנית בעוד שבפועל רובנו ובודאי גם את יכולים לעשות הרבה דברים אם רק נאמין בעצמנו. לגבי גיל ההתבגרות, אני חייבת להגיד לך שגיל ההתבגרות זו תקופה יפה בעיקר בסרטים. כולנו ראינו את כל סרטי גיל ההתבגרות האמריקאיים שניסו לשכנע אותנו שזו התקופה הכי יפה, אבל אני חושבת שאלו שטויות. לרוב האנשים גיל ההתבגרות הוא תקופה קשה, מלאת סערות רגשיות, עצבים ושגיאות שעשינו בלחץ ההורמונים של הגיל הזה. אני לא חושבת שאת שונה מהותית מנערות אחרות, לכל אחת יש את הקשיים שלה ואני יכולה להגיד לך, שגם לי שהיו לי חברים בגיל ההתבגרות היה מאד קשה בתקופה הזאת. חבר זו לא ערובה לאושר כמו שאת כבר רואה בעצמך. אני לגמרי מבינה את הפחד שלך להתבגר, אבל אם תחשבי על זה בהגיון תראי שלא החמצת כל כך הרבה, יש לך עוד שנים רבות שבהן מותר לך להתנסות, לצאת עם בנים אם את רוצה, לראות מה טוב לך ומה לא טוב לך בחיים, את לא צריכה להתחתן ולעשות ילדים עוד שנה. טוב לך בצבא שזה מעולה, יש לך עוד המון זמן לשאר החיים. תנסי לחשוב על מה את רוצה להשיג עכשיו, במקום לייאש את עצמך עם כל מה שאת חושבת שאת כבר אמורה לעשות "עוד מעט". גם אם תתחתני עוד עשר שנים זה יהיה בסדר.

 

[Afrodita121]

הוו חתולבורדו תודה רבה

כנראה שאני מתחילה להבין את הבעיה שלי...אני מבזבזת את הזמן על המחשבה שהחמצתי ופספסתי במקום להתחיל לעשות את זה כבר עכשיו שזה עוד לא מאוחר...ולמצות את כל מה שעוד לא מיציתי... והקנאה עם כמה שהיא דבר טבעי היא דבר מיותר לדעתי בחיים שלי, דבר שיכול רק להרוס אותי... השאלה היא? איך להפסיק לקנא באנשים אחרים? איך להתחיל לאהוב את עצמי ??? איך להתחיל להיות שלמה עם עצמי??? בשביל להיות שלמה עם עצמי עליי לשנות כמה דברים בעצמי...ובכן, איך עושים את זה? כל כך הרבה שאלות...ותשובות צפויות... אבל עדין, מה לעזעאל לעשות עם עצמי כדי שיהיה לי כבר טוב

 

[חתולבורדו]

אולי צריך להתחיל ממעשים

קשה לגרום לעצמנו לא להרגיש דברים שאנחנו מרגישים כמו קנאה. אולי אם תתחילי לשפר לעצמך את החיים (את צריכה לחשוב מה חשוב לך ואיך לנסות לשפר אותם, אפילו במשהו קטן...) אז הקנאה שלך תרד עם הזמן. את צריכה לקחת בחשבון ששינוי עצמי לוקח שנים, אבל כל התקדמות היא מבורכת. כמובן שאם את יכולה למצוא טיפול פסיכולוגי זה יכול לעזור, אבל בכל מקרה נסי לחשוב איך לשנות את החיים שלך בצורה חיובית. כל שינוי חיובי ישפר גם את ההרגשה שלך לאט לאט.

 

[איילית אלמונית]

הי לי מאוד עצוב לקרוא

את תגובות הורים שלך, כי גם לי הן מוכרות היטב מתקופות קשות שעברתי בשנות ה-20 שלי. היום אני יודעת שדפוס הורות שלא מעודדת אלא מחלישה, זו הורות מסרסת כבר מילדות. בילדות אנחנו לא מודעים לנזקים שנגרמים, לתחושת הכישלון שנבנית עם השנים. בפסיכולוגיה זה נקרא: להפנים דמויות הוריות. נשמע שלא חווית חוויות חיוביות בילדות כי כבר אז הרגשת שאת לא מוצלחת, לא קיבלת את העידוד לנסות ולהצליח כי לא הרגשת שיש לך גב תומך. הפנמת א הדמויות ההוריות המסרסות, זה נשמע היטב כי את מסכימה למה שהם אומרים לך, שאת כביכול כישלון, וכל שאר הכינויים שהם משתמשים בהם. זה לא נכון, בפירוש. אין דרך להחזיר את העבר וגם אין דרך לשנות את ההורים, וגם אין טעם להאשים אותם, הם עשו ועושים מה שהם יודעים וכנראה למדו מהוריהם. מה שנשאר זה לטפל בעצמנו. למצוא דרכים לחזק את עצמנו. בטיפול פסיכולוגי עם מטפל תומך, מבין ומעודד, תוכלי לבנות לך מחדש תחושת כח פנימי והצלחה, ולכן אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול כזה.