קינאה באח/ות
להזכירכם, ילדי בני שש וחצי, חמש וחצי שלוש וארבעה חודשים. בשבת שמעתי את בני השני מדבר אל אחותו התינוקת בטון מתוק וחביב (הוא מאוד אוהב אותה). הקשבתי לדבריו. והרי ציטוט: "את חמודה. נכון שאמא הכי אוהבת אותך? נכון?" לא נשמעה שום תלונה או קינאה בטון שלו. שאלתי אותו בסקרנות אם הוא חושב שאני אוהבת אותו פחות מאת אחותו, והוא ענה בפשטות "כן". שוב, בלי טון מקנא או מתגרה. ואת מי אבא הכי אוהב, שאלתי אותו. הוא ענה לי בהחלטיות: "אותי!". הסברתי לו שהעובדה שהתינוקת צריכה אותי יותר ולכן אני מטפלת בה יותר לא אומרת שאני גם אוהבת אותה יותר מאשר את אחיה, אבל לא זאת הנקודה שרציתי להעלות. מאז שהיא נולדה, לא גיליתי כמעט גילויי קנאה מצד אחיה האוהבים. פעם אחת בלבד, שני האמצעיים ביקשו לינוק, והחזקתי אותם בתנוחת ערסול (כל אחד בנפרד), וזה סיפק אותם בהחלט. לכן הייתי יכולה לחשוב, שהם לא חשים קיפוח מצידי, והתבדיתי. מצד שני - נראה שזה לא מטריד אותם בכלל, והם לא מרגישים עזובים. ניסיתי למצוא את הסיבה לכך ועלתה על דעתי המחשבה הבאה: כבר מזמן הגעתי למסקנה, שבערך עד גיל שלוש ילד צריך את מלוא הפינוק ותשומת הלב של אימו, כדי לרכוש ביטחון בעצמו ובאהבתה. בערך בגיל שלוש, הילד מתחיל להעדיף את אביו על פני אימו, וזה אולי מורה על תום עידן הצורך בפינוק בלבדי מאמא (מבחינת צרכיו הרגשיים של הילד). לכן, אם הילד רכש בטחון בעצמו ובאהבת אימו, הוא לא יקנא בתינוק, מפני שהוא לא יגזול ממנו את המשאבים שהוא היה צריך אם לא היה רוכש בטחון כזה. אני לא מתיימרת לומר שאני אמא מושלמת, ושהצלחתי לספק את כל צרכיו של הבן שלי. אבל אם זה אכן כך - אין מאושרת ממני (לפחות בנושא הזה). נקודה חשובה נוספת, היא אבא שלנו, שלצערי הרב אין לו גישה לתינוקות. הוא מטפל בהם יופי עד שזה מגיע לשיחה/קישקוש עם תינוק שלא מדבר. אבל כאשר הילד מגיע לגיל שנתיים-שלוש, וניתן לנהל איתו שיחה (ובד"כ מדובר בשיחות מאוד מעניינות), הוא "מת" עליהם, ויכול לשוחח איתם שעות. כך שיכול להיות שמכיוון שבעלי לא מראה התייחסות מיוחדת לתינוקת, וכן מראה התייחסות מיוחדת לאחיה הגדולים, הילדים לא מרגישים זנוחים, כי הם מקבלים מאבא את היחס שאולי היו יכולים לקבל מאמא אם לא היתה מטפלת בתינוקת.
להזכירכם, ילדי בני שש וחצי, חמש וחצי שלוש וארבעה חודשים. בשבת שמעתי את בני השני מדבר אל אחותו התינוקת בטון מתוק וחביב (הוא מאוד אוהב אותה). הקשבתי לדבריו. והרי ציטוט: "את חמודה. נכון שאמא הכי אוהבת אותך? נכון?" לא נשמעה שום תלונה או קינאה בטון שלו. שאלתי אותו בסקרנות אם הוא חושב שאני אוהבת אותו פחות מאת אחותו, והוא ענה בפשטות "כן". שוב, בלי טון מקנא או מתגרה. ואת מי אבא הכי אוהב, שאלתי אותו. הוא ענה לי בהחלטיות: "אותי!". הסברתי לו שהעובדה שהתינוקת צריכה אותי יותר ולכן אני מטפלת בה יותר לא אומרת שאני גם אוהבת אותה יותר מאשר את אחיה, אבל לא זאת הנקודה שרציתי להעלות. מאז שהיא נולדה, לא גיליתי כמעט גילויי קנאה מצד אחיה האוהבים. פעם אחת בלבד, שני האמצעיים ביקשו לינוק, והחזקתי אותם בתנוחת ערסול (כל אחד בנפרד), וזה סיפק אותם בהחלט. לכן הייתי יכולה לחשוב, שהם לא חשים קיפוח מצידי, והתבדיתי. מצד שני - נראה שזה לא מטריד אותם בכלל, והם לא מרגישים עזובים. ניסיתי למצוא את הסיבה לכך ועלתה על דעתי המחשבה הבאה: כבר מזמן הגעתי למסקנה, שבערך עד גיל שלוש ילד צריך את מלוא הפינוק ותשומת הלב של אימו, כדי לרכוש ביטחון בעצמו ובאהבתה. בערך בגיל שלוש, הילד מתחיל להעדיף את אביו על פני אימו, וזה אולי מורה על תום עידן הצורך בפינוק בלבדי מאמא (מבחינת צרכיו הרגשיים של הילד). לכן, אם הילד רכש בטחון בעצמו ובאהבת אימו, הוא לא יקנא בתינוק, מפני שהוא לא יגזול ממנו את המשאבים שהוא היה צריך אם לא היה רוכש בטחון כזה. אני לא מתיימרת לומר שאני אמא מושלמת, ושהצלחתי לספק את כל צרכיו של הבן שלי. אבל אם זה אכן כך - אין מאושרת ממני (לפחות בנושא הזה). נקודה חשובה נוספת, היא אבא שלנו, שלצערי הרב אין לו גישה לתינוקות. הוא מטפל בהם יופי עד שזה מגיע לשיחה/קישקוש עם תינוק שלא מדבר. אבל כאשר הילד מגיע לגיל שנתיים-שלוש, וניתן לנהל איתו שיחה (ובד"כ מדובר בשיחות מאוד מעניינות), הוא "מת" עליהם, ויכול לשוחח איתם שעות. כך שיכול להיות שמכיוון שבעלי לא מראה התייחסות מיוחדת לתינוקת, וכן מראה התייחסות מיוחדת לאחיה הגדולים, הילדים לא מרגישים זנוחים, כי הם מקבלים מאבא את היחס שאולי היו יכולים לקבל מאמא אם לא היתה מטפלת בתינוקת.