קיטורים

גלרוים

New member
קיטורים

בוקר טוב ושבת שלום!
מתנצלת מראש על הקיטורים אבל אין לי כתובת אחרת או משהו שעדין מוכן להקשיב לי.
לאורך 14 שנה מההתפרצות הראשונה של הפיברו שבאה והולכת בגלים אני כל פעם חושבת שיותר גרוע לא יכול להיות. שהפעם זה השיא. ואז יש הטבה ואפילו רגיעה ולפעמים אני אפילו מצליחה לשכוח את שהיה ואז מגיע גל חדש שמשאיר אבק בעוצמתו לקודמיו ובדיוק בימים אלה אני נמצאת היום.
אני יודעת שאני אשמה, הפסקתי את הטיפול . קיבלתי סימבלתה שעזרה מאוד אבל גרמה לי להשמנה של 16 קילו. ואני, חד הורית עם 4 ילדים בת 40 , נכנסתי לדיכאון מההשמנה . איבדתי כל חשק לצאת, לראות אנשים, להפגש עם חברות. הכייף שלי היה שהגיע ערב וכולם הולכים לישון ואני עם לחם ושוקולד בטלויזיה וזה זמן האיכות שלי. ואז החלטתי שדי. מספיק. צריך לחיות. ובשביל זה צריך קצת לרזות והפסקתי את הסימבלתה. היו לי חמישה חודשים מאושרים עד הנפילה ואז נתנו לי פרוזק . הפרוזק הפסיק את החרדות אבל לא את הכאבים והכנס אותי לדיכאון יותר גדול . הפסקתי את הפרוזק ונתנו לי איקסל. אני כבר חודש עם איקסל 100. הכאבי בטן כשהיו וכאבי הגב מחמירים והחרדות באותו מצב עם כל כאב ובנוסף הראש. כאבי ראש איומים. כבר חשבתי שיש לי גידול בראש והלכתי לנירולוג ואז קראתי כאן משהי שכתבה על כאבי ראש מהאיקסל. אני קמה בבוקר כאילו דרסה אותי משאית בלילה. עד שאני מצליחה לקום מהמיטה כאבי גב ובטן וראש ורגליים וצריכה לארגן 4 ילדים ולפזר אותם ולעבוד ולבשל ולנקות ולתפקד כאילו הכל כשורה אבל בא לי רק לצעוק ולבכות וכל יום אני מחכה רק שיגיע לילה. כל חיי מתבססים כרגע על צפיה ללילה שיגיע כבר ואוכל לקחת חצי לוריוון ולהכנס למיטה. יוצא שאני לוקחת ביום 2 איקסל 50 שני חצאי לוריוון ו4 אופטלגין ואז מרחפת כל היום וגם זה בקושי עוזר במיוחד לא לבטן ולגב. בנוסף לגדל לבד 4 ילדים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע ששניים מהם בגיל ההתבגרות ללא עזרה בכלל לא קל בכלל ואני על סף להרים ידיים.
הגעתי למצב שהכדורים לא עוזרים ואני בחרדות ולא יודעת בכלל אם הפיברו אשם או שאולי באמת ירדתי מהפסים או שאולי באמת יש לי איזו מחלה סופנית שלא עלו עליה עדיין ולפעמים כבר לא אכפת לי ללכת לישון להרבה מאוד זמן.
סליחה על הקיטורים במיוחד בשבת אבל באמת אין לי למי.
 
חיבוק גדול ועוד אחד, וגם טפיחה על השכם |חיבוק

על זה שאת מצליחה להתמודד עם כל הקושי הזה.

לגדל ילדים לבד, גם בלי המחלה הזו, זה לא פשוט בכלל. ולהתמודד עם כל מה שאת עוברת ולסחוב עוד יום זה משהו שאת ממש צריכה לטפוח לעצמך על השכם. תנסי לראות כל דבר שאת כן מצליחה לעשות, למרות המחלה, כהישג אדיר (כי הוא באמת כזה) ולפרגן לעצמך על מה שאת מצליחה לעשות ולא על מה שלא.
אני טופחת לך, ואני בטוחה שכל מי שחווה את המחלה גם כן, כי אנחנו מבינות איזה כוחות אדירים צריך בשביל דברים שלאנשים שלא חווים את זה נראים פשוטים.

לא נראה לי שירדת משום פסים, נראה לי שזו תגובה נורמלית להתמודדות, למתח, לחוסר ודאות, לתופעות לוואי המבלבלות וכו', שאת חווה.
יחד עם זה דיכאון זה גם משהו לגיטימי, שלא אומר שאנחנו לא זכאים להתייחסות, אלא להפך - זה משהו שכדאי לטפל בו. במקביל, זה לא שולל את זה שהתופעות הן אמיתיות ולא פסיכוסומטיות.
ובמצב של מחלה, עם אובדן היכולת וחוסר הודאות וההכרה, כל מה שצפון במחלות האלה, מצב של דיכאון משני, כתגובה למצב הזה, הוא מאד הגיוני וגם מאד שכיח.

למצוא את הכדורים שעוזרים זה לא פשוט, זה תהליך ארוך, של תופעות לוואי וכל מיני. תמשיכי לנסות, כי יש סיכוי שתמצאי את הכדור שיעזור לך.
ואני לא שופטת אותך על ההחלטה להפסיק את הסימבלטה, כי אני מאד מאמינה בזכותו של כל חולה לבחירה. זה עניינים של שיקלול תועלת מול הפסד וכל אחד מחליט מה הוא מעדיף, במצב נתון.

אני מציעה שקודם כל תנסי לקחת נשימה ארוכה ולהוריד לחץ עם עניין האיבחון של הכאב. גם אם תתני לעצמך שבועיים ואפילו חודש של לא לעשות כלום עם זה ורק לנוח ולא לחשוב על זה, לא נראה לי שיגרם נזק ממשי. זו דעתי המאד אישית, והמסקנה שלי מהתמודדות עם מצבים דומים. קודם כל להרגע זה נראה לי הכי חשוב.
כי אם הכאב קשור לפיברו/תת"כ סטרס הוא פרמטר מאד משמעותי.
ואם יש כדור שעוזר לך עם החרדה ולא עם הכאב, אולי גם זה משהו, כי זה ייתן לך יותר כוחות להתמודד.

אז יש עוד מאיתנו שמכירות את המצב שאת מתארת. ואלי זה קצת מנחם.
תנסי לקבל כמה שיותר עזרה, להוריד מעצמך אמביציה לתיפקוד ולהתמקד במה שמרגיע אותך, ועושה לך נעים, או לפחות מסיח דעת.
תהיי טובה לעצמך, קודם כל.

עוד חיבוק


זה נושא בפני עצמו ולא נראה לי שנכון להכנס אליו בפורום הזה, אבל המחשבה שבשביל לחיות צריך לרזות היא משהו שאני מאד לא מסכימה איתו.
ואני מקווה שתמצאי דרך להתמודד גם עם הנושא הכאוב והמוכר מאד של ירידה בדימוי העצמי בעקבות עודף משקל.
 
אין לך בכלל על מה להצטער - בשביל זה אנחנו פה

אינ לא זוכרת אם כבר אמרת אבל - את הסימבלתה הפסקת עם ליווי של רופא, נכון?
האמת, אני מאוד מזדהה עם העניין של ההשמנה בעקבות הסימבלתה. אני העליתי מעל 20 ק"ג.
מה שאני כן יכולה לומר הוא שהסימבלתה לא "משמינה" אלא מעודדת יותר תיאבון, מה שאומר, שעם טיפת מודעות אפשר לאכול פחות. ותכל'ס, גם עם הסימבלתה הצלחתי כמה פעמים לעשות דיאטות, חלקן מאוד לא קלות ולתקופות לא קצרות.
גם התרופה שאני לוקחת עכשיו (ויאפקס) לא בדיוק מקלה על העניין, אבל אני החלטתי שהשנה אני מרזה, אז זה מה שאני עושה. ואם אני לא רוצה לשבת לנשנש את עצמי למוות, אני פשוט לא קונה שטויות.
במילים אחרות, זה שהסימבלתה בעייתית זה נכון, אבל זה שאת בוחרת לשבת עם לחם ושוקולד מול הטלויזה זו כבר בחירה שלך ולא אשמת הסימבלתה.
ככה שאם הסימבלתה עזרה, ואם הפסקת אותה רק בגלל שהיא מעודדת תיאבון, אז אם תצליחי לשלוט על עצמך אז בעצם תוכלי (בהתייעצות עם רופא, כמובן) אולי לחזור אליה.

וחוצמזה, כמו שאמרתי בראשית דבריי, תרגישי חופשיה לבוא הנה לקטר.
 


שולחת לך חיבוקים מחזקים.
אין לי עצות נוסף למה שכבר נכתב, אבל תני לעצמך קרדיט. מותר לך להתפרק, מותר לך לקטר ואל תתנצלי על זה.
כל הכבוד לך על ההתמודדות הלא פשוטה ואני מקווה שמכאן דברים יתחילו להסתדר.
 
למעלה