עומד להיקרע לי החבל.
וכשזה יקרה יפול לי הלב. ואני כל כך צריכה אותך פה איתי. יושב ומחבק אותי. אבל זה לא יקרה נכון? ומי אני שאתאהב בסתם איזה אחד שאני אפילו לא מכירה יותר מידי טוב וגר רחוק מידי? הא? ולמה תמיד אחרי תקופה טובה אני צריכה לקחת כמה צעדים אחורה? למה אתמול ישבתי בדיוק פה, בדיוק בשעה הזאת וכשמישהי שאלה מה קורה כתבתי בכזאת שמחה "וואו, מצויין!" כי לא מצאתי על מה להתמרמר ולבכות אפילו שחיפשתי. והיום? במקום "היי מה קורה?" קיבלתי "תגידי מה היה לך היום?!" אז כלום לא היה לי היום. וזה לא המחזור. ואני לא פריקית ממורמרת שכועסת על החיים. אני נירית, וקצת כואב לי עכשיו. ויום שבת היה מלא ברגשות, יותר מידי מלא בשבילי. אני לא יכולה פתאום שכל האנשים האלה שהם בכלל היו בעבר שלי יופיעו. אני לא יכולה. אני מצטערת, ואני אוהבת את כולם. אבל קצת פוגע לראות אתכם ולהיזכר בתקופות כלכך שונות וכלכך לא מתאימות לי לעכשיו. אז אני יושבת בחדר, עם גיטרה. ומנגנת את יש לי סיכוי. ושרה, וכל מה שיוצא זה קול צייצני וחלש. ואני ממשיכה. "אני מרגיש שמשהו משתנה, העייפות תחלוף האור יעלה. ואז אכיר אותך יקירתי, ומיד תכירי את אותי. תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן..." ומתחילה לבכות. אלו תמיד היו שתי השורות שסימלו אותי. השורות שתמיד יכולות להכניס אותי למצבי רוח מוזרים. וזמנים מוזרים ["במראה יש עיניים ריקות."] לפחות אני גאה בעצמי שלמרות שיש לי קופסא, אני לא מעשנת. טוב סתמתי.