אני שונאת לקום ולגלות שאני לבד,../images/Emo60.gif
ואז לחזור לישון, לקום אחרי שעתיים, והיי, אני עדיין לבד. וגם אין לי מושג למה. ואז הם חזרו מאלוהים יודע איפה, לפחות ארבעה אנשים מתוך החמישה שאמורים להיות פה, זה קצת מתסכל. לא יודעת, בימים האחרונים אני מרגישה ממש.. מוזנחת? לא ימים, כבר שבועות. אולי אני סתם לא מתחשבת. פשוט אחותי עוברת דירה עוד שבוע בערך, הולכת ללמוד, וכולם די מתעסקים בזה כל הזמן. וצריך לקנות את זה וצריך לקנות את זה וצריך לנסוע לשם וצריך לעשות ככה. ומתי יש זמן לילדות קטנות כמוני בתוך כל זה. וגם אם יש לאמא שלי זמן, אז במוח שלה אין לי מקום כלכך. וזה די גרוע, כי אני מרגישה די במצוקה לאחרונה, עם הבצפר וכל זה, ויש ימים שאני פשוט מטפסת על הקירות מרוב שאין לי מה לעשות ואין לי עם מי לדבר. וביום שלישי הייתי אצל הפסיכולוגית, אחרי חודש שלא הייתי, וזו הייתה די הקלה, למרות שהיו הרבה דברים שלא הספקתי לדבר עליהם. ואז היא שאלה אותי אם אני מדברת עם אמא שלי על כל הקטע של בצפר, ואמרתי שלא ממש. אז היא שאלה למה ואני "פשוט אין לה ממש זמן בשבילי." ואז קלטתי כמה עגום זה נשמע. ולא יודעת, זה לא שאני יושבת בחדר שלי ובוכה ואז יוצאת החוצה ומחייכת ועושה כאילו הכל כרגיל, אני באמת באה אליה ואומרת לה שאני לא יודעת מה לעשות. והיא פשוט מנפנפת אותי כל פעם. והפעמים היחידות שהיא בכלל מדברת איתי, זה כשהיא צועקת עלי שאני אשים את הכלים במדיח. [ואני לא מדברת על אבא שלי כי ממנו אני פשוט לא מצפה לכלום..] ואז לפני כמה ימים אמרתי לה את זה, לא יודעת, זרקתי את זה לתוך אחד מהריבים שלנו, והיא כמובן אמרה שזה שטויות ו"הנה, עכשיו אני מדברת איתך, על מה את רוצה לדבר?" ומאז היא שואלת אותי איך היה בשיעור הזה ובשיעור ההוא. ונמאס לי שהיא עושה לי טובות. [ופשוט אני עומדת להתפוצץ מזה. ומתוך 3 האנשים שבאמת קרובים אלי.. מהחברה הכי טובה קיבלתי "אולי תדברי על זה עם אח שלך..?" ועם חברה אחרת פשוט אי אפשר לדבר ממש ועם הידיד הכי טוב שלי.. אני פשוט לא מדברת על דברים כאלה.] ולא יודעת, ממש קשה לי. וכל יום אני חוזרת מבצפר עם כזה תסכול.. מתחיל להיות כבד.