הייתי מפגרת אתמול.
שתיתי קצת יותר מהרגיל לפני העבודה, ו...אעע...זה אף פעם לא טוב. בעקרון הכל התחיל נפלא, כי הבוס-המסוקס [להבדיל מהבוס-המאגניב, תעקבו אחרי הכינויים] הסיע אותי על האופנוע שלו [פעם ראשונה שאני נוסעת על אופנוע בחיי!], והיה מקסים לגמרי והתלונן שאני פלרטטנית מדי וזה מטריד, אבל...זה היה נחמד. הבעיה התחילה אח"כ, כשעודף האנשים והסחורה [והבירה, מה אומר] העביר אותי על דעתי, ולא הצלחתי לזכור כמה עולות החולצות בכלל, ושאלתי כל שנייה, והבוס-המאגניב ממש כעס עליי [כולל ה"ברצינות, אנה, אני לא צוחק עכשיו!" המתבקש], ו...ו... פשוט התחלתי לבכות. לגמרי. בכיתי כאילו רצחו לי את אבא כרגע והתבצע בי אונס קבוצתי מאסיבי ע"י כל פליטי דארפור ושבט כושים מניקרגואה. משהו רע והיסטרי מאוד. לא נעים בכלל. בקיצור, ישבתי שם ובכיתי, שעה שהבוסים שלי מביטים עליי בתדהמה ולא ממש בטוחים איך להתמודד עם הסיטואציה. הם חיבקו אותי שעות וניסו לנחם אותי לשווא, עד שבסופו של דבר כבר שלחו אותי החוצה בתואנה ש: "את גם צריכה לנשום אוויר ולהירגע, וגם...את יודעת...לא נעים, יחשבו שאנחנו מעבידים אותך באיזה סווט-שופ". אז יצאתי החוצה. והתחלתי ללכת. וניסיתי להתרחק כמה שיותר מאיזור האסון, תוך כדי שיחת טלפון קורעת לב עם אמא שכולה על טהרת ה: "אני מתפטרת! אני לא יכולה יותר! אני מתה על העבודה שלי אבל אני פשוט לא מסוגלת להסתכל להם בעיניים יותר, זה כה מביךךךךך ;[[[[[[[["... והיא, כמובן, מיד התנדבה לנסוע לשם ולהציל אותי. והסכמתי. כמו מפגרת. בקיצור, אח"כ התקשר הבוס-המסוקס ושאל איפה אני, ומיד שבתי חזרה פנימה, רוויית דמעות ורגשות אשם. "מה קרה, מאמא'לה?" הוא שאל ברחמים. "שום דבר" עניתי "פשוט..." ובטרם הספיקותי להבין מה קורה בכלל ומי מדבר מגרוני, פלטתי [אינסטינקטיבית! כיצר הישרדות! בלי כוונה מראש!] את התירוץ שהבטחתי לעצמי שעל אף עצותיה של אמי האינטרסנטית לא אשתמש בו לעולם: "פשוט היום יש ערב זכרון לאבא שלי...." והופה! התוצאות לא איחרו לבוא! שפע חיבוקים והצעות עזרה פרצו מכל עבר. כולם חשו צורך לנחם את אנה'לה הקטנה והיתומה מאב שבצעד הירואי לא ברור הסכימה לעבוד ביום כה אפל ואומלל בתולדותיה. איזו פטריוטית-חולצות אני. בקרוב יקראו לחנות על שמי. בשלב זה שלחתי לאמא הודעה מתוסכלת לגמרי של: "תראי מה עשית לי, איך הרסת אותי, גייסתי את אבא'לה המסכן כדי לא לאבד את העבודה", והיא בתגובה כתבה לי: "ברוכה הבאה לעולם הנשים"... בקיצור, אח"כ הבין הבוס-המסוקס שמצבי כנראה רעוע מדי בשביל להמשיך לתפקד, אז הוא שלח את הבוס-המאגניב שיסיע אותי הביתה במכוניתו. והיה מצחיק דווקא. אני ממש אוהבת את הבוס-המאגניב. אחרי השיחה שניהלנו, ובדיוק כשהוריד אותי ליד הבית, הוא חיבק אותי חיבוק ממש גדול ונישק אותי על המצח, ואז אמר: "אנחנו מתים עלייך אנה, באמת." ואז עצר רגע, ושקל מילים: "אבל אל תדאגי. מחר נמשיך לרדת עלייך כרגיל....." רבע שעה אח"כ אמא התקשרה: "אני מול הטי מרקט, הגעתי לאסוף אותך! איפה את?..."