לפעמים אני חושבת,
שהדמעות משחררות רק כשיש כתף לבכות עליה, כשיש מישהו שיחבק וישמור עלי. בזמן האחרון, אני מרגישה שהדמעות רק מכאיבות יותר, לא משחררות אפילו עשירית מהכאב שלי, ואני לא יכולה להפסיק לבכות. וברגעים האלה אני נזכרת בערב ההוא של הטיול, כשהיה לי כ"כ קשה, וכל היום הייתי קצת לבד, ובערב פשוט הלכתי אליו, והוא חיבק אותי והתחלתי לבכות. ובכיתי, ובכיתי. והוא רק חיבק אותי, ליטף לי את השער. וכשסיימתי לבכות הוא דיבר איתי, ועודד אותי, ועזר לי, והיה איתי. מה זה שווה לבכות כשאין מי שיחבק אותי ויעודד.
