הולדן קולפילד בשדה
New member
קח מקל - קח תרמיל
קח מקל - קח תרמיל (ואל תשכח שלום, אהבה, סמים ורוק'נרול)
The Grateful Dead – american beauty
מועדון הנוסע המתמיד ההיסטוריה האנושית מלאה בסיפורים על מגלי עולם. אנשים שיצאו לדרכם (דרך לא דרך, לעיתים...) – בחיפוש אחר התהילה, העושר, סיפוק יצר הסקרנות וסתם בשביל לברוח מהאשה... הנה רשימה חלקית ובלתי מייצגת של כמה מהם:
כריסטופר קולומבוס (יש כאלה שגילו את אמריקה, הרבה לפני שמיברג ואדי מרפי עשו את זה...)
אמריגו וספוצ'י – ויש כאלה שנתנו ליבשת, שהיא מולדת "האמיצים ווהחופשיים", את שמה...
קפטן קוק – אוח, כמה שהילידים המקומיים בהוואי אכזריים. (ולא, אני לא מדבר על גיל חובב)
נילס הולגרסן – ומסע הקסם עם אווזי הבר (ואף מילה על מולי...
ג'רי גרסיה וחבורת ה – dead head - שיצאו למסע ההופעות הארוך שלהם באמצע שנות ה-60, כשהם מלווים בחבורת מעריצים קנאית וסגורה (שהלכה וגדלה עם השנים), המפיצה את מסר השלום והאהבה (ואל תשכח להעביר את הבאנג, dude... מסע שנמשך עד שנות ה-90, עם מותו של גרסיה.
עצירה קלה במסע – לטובת טראק(ינ') ב-1970 החבורה של ג'רי גרסיה יוצאת מהשטח הפתוח (הופעות חיות) ונכנסת לאולפן, כדי ליצור את אחד מאלבומי הקונצנזוס הגדולים של אמריקה. מוזר, כי קונצזוס היא המילה האחרונה שאפשר להשתמש בה במשפט, בהקשר של הכנופיה של ג'רי גארסייה. החבורה שהעולם מחלק אותה לשניים: או שאתה dead head או שאתה לא רואה את ג'רי ממטר...
פסקת פתיחה אלטרנטיבית (מתוך אתר ALL MUSIC GUIDE – הידוע גם בכינוי 'המדריך לטרמפיסט בגלקסיית במוזיקה') Rock's longest, strangest trip, the Grateful Dead were the psychedelic era's most beloved musical ambassadors as well as its most enduring survivors, spreading their message of peace, love and mind-expansion across the globe throughout the better part of three decades. כל מילה בסלע! האמנם??? לפחות שתי הערות על הפסקה הקולעת של AMG, שבכל זאת מפספסת קצת: - "המת אסיר תודה" הם אכן מותיקי להקות הרוק. אבל עם הסתלקותו של מנהיגם ג'רי גרסיה (והמהדרין מוסיפים – ג'רי fuckin' גרסיה) מן העולם, התנדפה לה גם הלהקה לכל עבר, כשהיא מותירה את התואר 'הדינוזאור הותיק בשטח' בידי ג'אגר – ריצ'ארדס ושות'... - יתכן שהמסר של גרייטפול דד היה "שלום, אהבה והרחבת דעת" במקור, אבל מה שהעולם בעיקר זוכר הוא את המסר – "רוק, סמים, הכניסה לאוסף של dead heads פנאטיים בלבד ומה לעזאזל רוצה מאיתנו ג'רי המזויי.. גרסייה" - הערה שלישית (לא, במחשבה שניה, נשאיר משהו להמשך הטור...)
בחורים יפים (היפים, ההיפים והעייפים) מי ומי בלהקה, שהפכה לסמל של מוזיקת ההיפים בחוף המערבי של ארה"ב? Jerry Fuckin' Garcia – מנהיג הלהקה. זמר וגיטריסט. מהדמויות שהן סמל של אמריקה של דור הפרחים. מותו ב-1995 הביא בפועל לסיום דרכה של הלהקה, כמופע הנודד של כל הזמנים. Billy Kreutzmann – תופים. Phil Lesh – בס. Ron "Pig Pen" McKernan – קלידים, מפוחית. Bob Weir – גיטרה. Mickey Hart – הצטרף ב-1968. גם הוא על התופים. הלהקה הוקמה בסן-פרנסיסקו (ומה?) ב-1965 (ומה? בריבוע), כשהיא נושאת אופי שלהקת folk rock (דבר הנובע מהשורשים של גרסיה, הנטועים עמוק במוזיקת העם האמריקאית – bluegrass). אבל רוח המקום הוסיפה לה ניחוח פסיכדלי עמוק. את עיקר תהילתה קנתה, כאמור, בזכות נדודים בלתי פוסקים בדרכים, במסע הופעות ארוך (30 שנה, רבאק!) מחוף לחוף, מדרום לצפון, בכל מקום שרק רצו לשמוע את הלהקה... מתחילת דרכה, סבבו את הלהקה אוסף של מעריצים נלהבים, שנשאו את בשורת המוזיקה ההיפית (יש דבר כזה? בוודאי...) לכל מקום. אנשים אלה נקראים בפי ההמונים – deadheads והם מהווים מודל לחיקוי של מעריצים, במסירותם, קנאותם ואימוץ אורח חיים המותאם לדבר אחד בלבד – שהייה בלתי פוסקת עם הלהקה במסע ההופעות, בבחינת "המיסיונרים של ג'רי"... לנוכח כל הנאמר מעלה, אין פלא שעיקר כוחה של "המת אסיר התודה" היה בהופעות חיות, וכמובן שמומלץ להאזין לאלבום (אחד מיני רבים) שלהם בהופעה חיה, הנושא את השם המפתיע - Live/Dead... אבל, בשיא פריחתה של הלהקה (1970) הם נכנסו לאולפן, כדי ליצור שני אלבומים אלמותיים של folk rock אמריקאי משובח באמת. הראשון שבהם היה Workingman's Dead, ולאחריו הגיע - American Beauty...
יופי של אלבום קשה לי להעביר ביקורת על ה-master piece, היוצא דופן הזה. האלבום הזה מסביר לבדו, בצורה הטובה ביותר, למה לא היה ולא יהיה דבר יפה יותר ממוזיקת פולק – קאונרי – רוק אמריקאית שורשית. אסופה של עשרה שירים בסה"כ, כל אחד מהם תופין קטן שנמס בפה (ובאוזן), ומשאיר שובל קטן של עשן עונג... לפחות שלושה קטעים (box of rain, sugar magnolia, truckin') שבלתי אפשרי להתעלות מעליהם. וגם השאר לא קוטל קנים... טוב, די להשתפכויות, הנה מה שתקבלו אם תקנו (תקנו, תקנו...) את האלבום, שמכיל בחבילה קטנה-גדולה אוסף של צלילים, שרק חיבור של להקות כמו CCR, "הלהקה", CSNY בשילוב עם דילן ויאנג היו מסוגלים להפיק (אבל מסתבר שגרסיה עשה את זה גם לבד! Box Of Rain – פתיחה מדהימה ביופיה. מי שחשב שהגרייטפול דד מוערכים יתר על המידה בנגינה על הגיטרות, מקבל כאן הוכחה ניצחת כי טעות בידו... הצליל כאן כל כך עמוק ומענג (בזכות נגינה על מספר גיטרות), והמלודיה המקסימה מכניסה את המאזין למצב של שקט נפשי מיידי. לזה מתכוונים כשאומרים מוזיקת Laid-Back מצויינת. Friend Of The Devil – מוזיקת קאונטרי מהירה בשיא כוחה. שוב התעלות של הגיטרות האקוסטיות, והשירה כ"כ מתוקה. Sugar Magnolia – את זה כולכם מכירים, אני מניח... יש לשיר הזה אינסוף חידושים, קאברים, ביצועים בהופעות חיות וכו' – כך שזה בלתי נמנע שהוא מזומזם בראשי לעיתים קרובות. כאן האלבום כבר "נכנס לקצב" ממש, ונותן גם לגיטרה החשמלית ולתופים קצת ביטוי. אבל עיקר קסמו של המעדן הזה בשירה הזכה סיום (טו דו טו דו) ברקע... Operator – (ומה חשבתם שרק לג'ים קרוצ'י מותר?. הפעם מוזיקת קאונטרי בדומינטיות של מפוחית. Candyman – בלוז דרומי נוגה. יש דבר כזה. וכשג'רי שר אותו בבכיינות קלה – זה הופך לעונג שבת של ממש... צל"ש לגיטרה החשמלית על הדגשת הבלוז ולשירה המקסימה במרכז השיר, על שהיא הופכת את החיים לנסבלים יותר וסולו הגיטרה בסוף – ללקק את האצבעות. Ripple – כמה שירי קאנטרי יפהפיים אפשר לדחוס לאלבום אחד? הרבה, מסתבר... הפעם גם תוספת מנדולינה מרעידת לבבות (משום מה, הקטע הזה מזכיר לי משהו ממרקו ו"הלב"... Brokedown Palace – תמצאו לכם בת זוג, חבקו אותה, שימו את השיר ברקע ורקדו את ה-slow המשובח הזה. צובט בלב... (ושירת המקהלה כאן – על גבול "נערי החוף" – רק יותר יפה Till The Morning Comes – חזרה לקצב הרוק הישן והטוב. קורט פסיכדליה ועודף של נחת-רוח. Attics Of My Life – קטע ארוך של שירה בליווי מינימליסטי, שנשמע כליווי למסע לוויה (כנראה שעדיף להשאיר את השירה הזכה ל-beach boys, למרות הכל....). הקטע החלש בתקליט. Truckin' – המנון אמריקאי של ממש (לא הגיע באמת הזמן להחליף:?. אם לא הבנתם את השם, הוא מתייחס בדיוק לחיי הלהקה בדרכים... אין יפה ממנו, אין שני לו.
לסיכום? יופי אמריקאי. נקודה. אם בא לכם, אז ככה, בשקט – בשקט, כשאין אף שוטר בסביבה, תעבירו איזה צינגלה לזכרו של ג'רי, המסומם הבלתי נלאה, תחשבו מחשבות חיוביות וקחו את הבאסה בסבבה. זה באמת כל מה שהוא רצה... (וברוח ימי הבחירות, הקרבים לפורום הקט שלנו - god bless the united states of America)
קח מקל - קח תרמיל (ואל תשכח שלום, אהבה, סמים ורוק'נרול)
מסע שנמשך עד שנות ה-90, עם מותו של גרסיה.
Box Of Rain – פתיחה מדהימה ביופיה. מי שחשב שהגרייטפול דד מוערכים יתר על המידה בנגינה על הגיטרות, מקבל כאן הוכחה ניצחת כי טעות בידו... הצליל כאן כל כך עמוק ומענג (בזכות נגינה על מספר גיטרות), והמלודיה המקסימה מכניסה את המאזין למצב של שקט נפשי מיידי. לזה מתכוונים כשאומרים מוזיקת Laid-Back מצויינת. Friend Of The Devil – מוזיקת קאונטרי מהירה בשיא כוחה. שוב התעלות של הגיטרות האקוסטיות, והשירה כ"כ מתוקה. Sugar Magnolia – את זה כולכם מכירים, אני מניח... יש לשיר הזה אינסוף חידושים, קאברים, ביצועים בהופעות חיות וכו' – כך שזה בלתי נמנע שהוא מזומזם בראשי לעיתים קרובות. כאן האלבום כבר "נכנס לקצב" ממש, ונותן גם לגיטרה החשמלית ולתופים קצת ביטוי. אבל עיקר קסמו של המעדן הזה בשירה הזכה סיום (טו דו טו דו) ברקע... Operator – (ומה חשבתם שרק לג'ים קרוצ'י מותר?. הפעם מוזיקת קאונטרי בדומינטיות של מפוחית. Candyman – בלוז דרומי נוגה. יש דבר כזה. וכשג'רי שר אותו בבכיינות קלה – זה הופך לעונג שבת של ממש... צל"ש לגיטרה החשמלית על הדגשת הבלוז ולשירה המקסימה במרכז השיר, על שהיא הופכת את החיים לנסבלים יותר וסולו הגיטרה בסוף – ללקק את האצבעות. Ripple – כמה שירי קאנטרי יפהפיים אפשר לדחוס לאלבום אחד? הרבה, מסתבר... הפעם גם תוספת מנדולינה מרעידת לבבות (משום מה, הקטע הזה מזכיר לי משהו ממרקו ו"הלב"... Brokedown Palace – תמצאו לכם בת זוג, חבקו אותה, שימו את השיר ברקע ורקדו את ה-slow המשובח הזה. צובט בלב... (ושירת המקהלה כאן – על גבול "נערי החוף" – רק יותר יפה Till The Morning Comes – חזרה לקצב הרוק הישן והטוב. קורט פסיכדליה ועודף של נחת-רוח. Attics Of My Life – קטע ארוך של שירה בליווי מינימליסטי, שנשמע כליווי למסע לוויה (כנראה שעדיף להשאיר את השירה הזכה ל-beach boys, למרות הכל....). הקטע החלש בתקליט. Truckin' – המנון אמריקאי של ממש (לא הגיע באמת הזמן להחליף:?. אם לא הבנתם את השם, הוא מתייחס בדיוק לחיי הלהקה בדרכים... אין יפה ממנו, אין שני לו.