קו פרשת המים

[ענתנוי]

קו פרשת המים

במצב הקיים אין אשמים. יש רק חופש בחירה, עובדות וחוקים.

"קו פרשת המים": כשיורדים הרבה משקעים וההרים לא יכולים להכיל את כל המים, העודפים מתפצלים וזורמים לים התיכון או לים המלח.
לעומת זאת, בסביבה שטוחה, כמו הולנד, נוצרת רשת של תעלות ונחלים.

רגשות הם כמו מים - זרם של מידע.
בסביבה היררכית יש מגבלה לכמות הרגשות שאפשר לבטא, וכיום הלחצים החברתיים והכלכליים גדולים כל כך שכמות הרגשות גדולה תמיד מיכולת ההכלה של הסביבה החברתית.
עודפי הרגשות, אצל אנשים רגישים מהממוצע, יוצרים עודף מידע שמתפצל ל"החצנה" (אמפתיה) או "הפנמה" (פסיכופתיה).

לעומת זאת, בסביבה חברתית "שטוחה" ושיוונית אין מגבלה רגשית ונוצרת רשת של קשרי ידידות, אהבה וחברות.

אין לנו שליטה על חוקי הטבע, אין לנו יכולת לשנות את המצב החברתי ולהשתחרר מהעומס הרגשי אז נשארה אפשרות אחת בלבד - לחכות עד שהמבנה ההיררכי יקרוס מעצמו או להקדים תרופה למכה ולפתח תשתיות חברתיות "שטוחות".....

 

[randy1982]

תודה, ויזואליזציה מצויינת, מאוד מסבירה.

 

[יפחוצית מצויה]

דימוי מעניין מאוד

ובהזדמנות זו רציתי לספר לך, ענת, שהיום פתאום הסתדר לי בראש משהו שכתבת כאן לפני שנה, ואז לא נראה לי מתאים לבת שלי:
שאוטיזם זה יתרות ולא חסר.
לא במובן השיפוטי, אלא פשוט כתיאור מצב - עודף מידע קלט ומחשבות, ולא חסר בהם. ולכן הבעיה האחת הגדולה (חוץ מהסביבה העויינת) היא הצפה.
אז זה לא הסתדר לי עם היפחוצונת, כי מבחינה חושית יש לה תת-רגישות ברורה. אבל עכשיו אני מבינה שהכוונה לאו דווקא ברמה החושית, שהחושים הם רק קצה אחד של מערך מנטאלי שלם שאכן מאופיין ביתרות ובהצפה, וההצפה הזו היא האתגר הגדול שעומד בפני הילדה ומעכב את הלמידה שלה כרגע. כל פעם שהיא מבינה משהו חדש או מתקדמת תקשורתית וממש רואים את הברק מבזיק בעיניה, אז אחרי כמה שניות היא חייבת לקפוץ ולנשוך ולקום ולברוח ודי... ההבנה והתקשורת ישר נחווים כנראה כמשהו גופני/רגשי/ חושי גדול מכדי להכיל והופ, קופץ הפיוז והלמידה נקטעת. או משהו כזה...
ולכן עוזר לה, למשל, כשמכווצ׳צ׳ים אותה מכל הכיוונים תוך כדי אינטראקציה - מה שאת קוראת קרקוע.

ואגב, את החשיבות של הכווצ׳ווץ׳ ליפחוצונת למדתי מהמרפאה בעיסוק בגן, והיא ממש צודקת מבחינה פרקטית. אבל ההנמקה התיאורטית שלה לזה כולה מבוססת על רעיון החסר, כרגיל... היום ניהלתי איתה דיון ממש ארוך בנושא, וכל הזמן עלה לי המשפט הזה שלך - שאוטיזם זה יתרות ולא חסר (הייתי צריכה להגיד לה שלמדתי את זה מענת נוי, כדי להביא גאולה לעולם

)

 

[arana1]

זה גם קשור למה שנחשב בטעות כאסוציאטיביות

אם נמשיך את הדימוי המאוד מוצלח של ענת אז אצל האוטיסט,בגלל שזהותו מאוזנת להדדי,מספיק שתעלי את המפלס בתעלה אחת של מידע אז זה מייד יעורר תגובה בכל התעלות האחרות
בנפש מאוזנת כל דבר מייד נקשר לכל הדברים האחרים
זה ממש מיידי ולכן הידע נחווה כהצפה שיכולה להביא לתחושה של מכה מאוד חזקה או שיתוק או אפילו עווית אצל אנשים שעדיין חיים לפי כללים היררכים ולכן גם משתקפים לעצמם בצורה שלא מאפשרת להם להכיל את מה שהוא בעצם התענוג הכי משמעותי בעולם
מכאן גם החשיבות הרבה בשיקוף האוטיסט בצורה נכונה
אחרת הוא מופקר להתמודדות מאוד קשה דרך גוף שכוייל דרך הטיפולים לצרכים נורמטיבים

ומכאן שגם ההכלה הגופנית היא לא פתרון מספיק טוב ,לדעתי,כי שטפון הידע הזה מחדד מאוד גם את האבחנה הגופנית,ולכן להרבה אוטיסטים יש גם נטייה להתנהלות בין אישית מאוד סלקטיבית,והם מנסים לשמר אותה גם בתוך מכבש הטיפולים כי זה בעצם הדבר היחיד שמאפשר להם להישאר בחיים
(ההכלה הגופנית כלשעצמה היא לא רעה אבל היא צריכה לבוא כבקשה ורצון מהילדה עצמה,כבחירה שלה)

איכשהו נראה שקשר חזק וחיוני בין הגוף והנפש מייצר נוף פנימי הרבה יותר "שטוח" והרבה יותר הדדי
ואם מנסים קצת לחשוב על כך אז מגלים למה זה לא רק הגיוני אלא אף משמעותי בצורה יפה נורא
הבעייה שאוטיסטים,כמי שמותווים קלינית כלוקים בתחום ההדדי,בדיוק בגלל שהדדי שלהם הרבה יותר מהותי מהממוצע,"זוכים" בדיוק משום כך לגישות וטיפולים שמכחידים בהם בדיוק את מה שמאפשר להם להתפתח ולחיות
העיוות הזה מתגשם גם דרך הנסיונות למשוך אוטיסטים החוצה
כי אנשים לא מבינים שאוטיסטים נראים שקועים או מרחפים רק יחסית לציפיות הסובייקטיביות שלהם(מה שהכי מדהים,אותי,זה שגם החוקרים שנושאים את שם האובייקטיביות המדעית לשווא עדיין לא הצליחו לתפוש את זה)
וכשמנסים למשוך החוצה מי שבלווא הכי מצוי לגמרי בחוץ אז הוא נקרע לגזרים (זה גם יכול להסביר את התגובה הקשה למידע לפעמים)

נ"ט לא מבינים שאדם שנמצא בחוץ,(הרי רק מעצם העובדה שלאוטיסטים אין מסננים לכאורה והם מאוד רגישים לצלילים ומבטים ניכר שזה לא הם ששקועים אלא שה"שקע" הוא בעיניים של האנשים הנורמטיבים),לא מתאים לקיים את סוג האינטראקציות והבחירות שהולמות אנשים שחיים בפנים
והפער הזה בהבנה הוא ממש אסון קיומי לאוטיסטים

הדחיסה הגופנית כקונטרה להתפרקות היא לא יותר מטריק ולדעתי חשוב מאוד לראות מעבר לזה
התת רגישות היא תגובה למוצפות תמידית
זה לא משהו שיש לה
זו רק תגובה

 

[יפחוצית מצויה]

אז איך להתייחס לזה? אני מתלבטת

השאלה היא עם צריך איכשהו לעזור לה לבנות תשתית להתמודד עם ההצפה, ואם כן אז איך.

לפעמים אני חושבת שאפשר רק לחכות לגדילה ולהתבגרות שלה. כי אם באמת כל דבר תקשורתי נתפס אצלה יותר בגדול, יותר לעומק, יותר הדדית - אז אולי קפיצת הפיוז היא מנגנון הגנה מוצדק בשלב זה.
אם ללכת עם הקו שלך, אולי התפיסה ההדדית שלה מקדימה את הבשלות הרגשית שלה, שהיא של ילדה בגילה, ולכן היכולת התקשורתית שלה חייבת להתפתח בגיל מאוחר יותר מהרגיל, ולא נכון להאיץ את זה.

למשל, אולי האופן שהיא תופסת שפה היה גדול בכמה מימדים על יכולת ההכלה שהייתה לה בגיל שנה, בגיל שבו כמו כולם היא התחילה קצת להבין שפה ולמלמל 2-3 מילים. ואז, במקום לרוץ עם זה הלאה כמו כולם - פלאק!!! קפץ לו הפיוז השפתי שלה באופן כמעט מוחלט למשך שנה וחצי... מדי פעם הייתה איזו הבלחה של ניסיון מצדה להתקדם עם זה, ואז חזרה לכלום. ושוב, ושוב, ושוב.
עד שלפני כמה חודשים, משהו אצלה כנראה הבשיל לדרגה שהיא מתחילה להיות יכולה להכיל שפה. ואולי זה באמת לא היה יכול לקרות לפני זה. היא כאילו למדה רק אז מה שאחרים לומדים בגיל שנה, אבל אולי זה בגלל שבאופן שהיא תופסת את זה, זה הרבה יותר ממה שהאחרים תופסים? משהו גדול מעל ומעבר ליכולת של מישהו בגיל שנה?

ועכשיו היא מתקדמת לא רע, אפילו במבט נ״טי כבר רואים ״התקדמות״. אבל עדיין - קפיצות הפיוז האלה כל הזמן... היא טסה קדימה במשך חמש שניות, ואז צריכה יומיים להתקרר. במקרה הטוב, חלק ממה שהיא הבינה בחמש שניות האלה נשמר והיא יכולה להמשיך משם - גם זה לא תמיד, כנראה.

אני מודה ומתוודה, זה מתסכל אותי קשות...
אבל אם זה הדפוס הנכון לה, אני לא רוצה להפריע. אולי לתקשורת המורכבת שהיא אמורה ויכולה לבנות היא תגיע באמת רק בשלב יותר בוגר, כי התקשורת הזו גדולה על יכולת ההכלה של גיל 3. במובן שהיא תופסת תקשורת מורכבת, זה משהו שמתאים רק לגיל יותר מאוחר. התקשורת מבזיקה בה לכמה שניות ואי אפשר יותר.

ומצד שני, השאלה אם בכל זאת זה חייב להיות עד כדי כך. אם יש דרך לעזור לה לבנות ולחזק את התשתיות, כך שהיא תוכל להכיל יותר, ויותר מוקדם, ותצטרך פחות מנגנוני הגנה. הרי מנגנוני הגנה מגנים מצד אחד וחוסמים התפתחות מצד שני.
השאלה אם הדפוס הקיים הוא באמת בקצב שנכון לה, או שהוא מבטא שיבוש לא הכרחי, ואיך עוזרים לה להתגבר על השיבוש הזה עם יש.

מה לדעתך כן בגדר תמיכה ומסייע להתפתחות בריאה במצב כזה?

 

[ענתנוי]

קפיצות בהתפתחות

זה מצב טבעי, כי הלמידה מחייבת הפנמה וחיבור של כל פיסת מידע חדשה ל"שלם".

בניגוד לצב הנורמלי, של הצטברות ידע.

 

[arana1]

גם אני

ולכן לדעתי מה שמעודד הבנה זה רק מה שאת עושה כאן כרגע,שואלת מקשיבה ומנסה לברר,זה נראה ונשמע ערטילאי מדי לחסידי השיטות המקובעות והמקבעות שנוטים להגיב היסטרית על מצבים קשים ולכן כל הזמן מחפשים את ה"זבנג וגמרנו",שיטה ככיוון וקצב שניתן להגדירו מראש ולדבוק בו לא חשוב מה(וזו גם הסיבה שהם מגיבים כאן בתוקפנות מחרידה על כל רמז של היסוס או נסיון להרהר על מהו הכיוון הנכון) ,
ואילו לדעתי ומנסיוני,בצד השני של המקובע יש כאוס,זה פחות נכון לנ"ט אבל לאוטיסטים זה לגמרי מוחלט,וכתבה כאן מי שכתבה נכון ויפה על הצורך להתאים את המיכל למוכל,את הצורה לתוכן,ולאנשים שבלווא הכי נולדו עם אוריינטציה למישור ולמימד ההדדי יותר הדברים האלה חשובים במיוחד
אם לא ממש קריטים לחלוטין
אז פרקטית מה שאני עושה זה כותב את המנגינה תוך כדי הנגינה,קצב העצירות שלה משתנה ? אופיין משנה צורה,יללא נכתוב שיר חדש,דווקא דרך גישה כזאת אפשר להגיע למבניות ויציבות שאינה אפשרית בשיטות שמניחות מראש מבנה שנכון לכל תנאי ולכל מצב (ומנסות לכפות אותו בכל תנאי ובכל מצב)
לפני חודש ילדתי למדה להגיד "לא" ,והיא משתמשת בזה הרבה,אותי זה מאוד משמח ואני מנסה להשתנות לתוך המצב הזה
בדיוק כמו שאת נאבקת עד היום עם דחיינות ונטייה מאוד חזקה לא לעשות כלום גם כשהדברים נערמים אז גם אני מתמודד עד היום בדיוק עם מה שסיפרת כאן על ילדתך
העובדה שכל פרט הכי זעיר לכאורה מתרחב אצלי תוך פחות מפחות מפחות מנאנו שנייה להכללות שחובקות את היקום כולו יש מופעים והיבטים שהם גם הכי קשים וגם הכי יפים
בכל מקרה,נראה שאין לי בחירה בנושא,וכל מיני תכניות ושיטות המבוססות על אימונים ותרגולים ותיקונים והתאמות ושילובים עובדות מצויין כלפי חוץ אבל כלפי פנים הן רק מחמירות את המצב
וגם גוזלות ממני ביחד עם הרע גם את הטוב

אז לדעתי דבר ראשון,באופו שנראה פרדוקסלי, אבל כל העניין הוא הרי פרדוקסלי לגמרי מטבעו, צריך לרדת מהקטע של "להכיל יותר ויותר מוקדם",השטף והקצב של העולם הנורמטיבי,גישותיו,שיטותיו... הן הדבר שהכי מעקב לאדם ההדדי
וזה גם לא רלוונטי למהר בדיוק בגלל שבשנייה אחת שבה היא מרגישה טוב היא תלמד ותדע יותר ממה שאנשים שחורשים ספרים במשך עשרות שנים(מנסיון זה בדיוק ככה,ומי שמכיר אוטיסטים אמור לדעת את זה)
בדיוק אותו מנגנון שנועל אותה כל כך גופנית הוא גם זה שפותח אותה לאפשרויות כל כך מדהימות
זה חיבור וזיקה שיש לשמר בכל מחיר
ואותו אפשר ללמוד ולטפח רק דרך התפתחותך ההדדית איתה

אבל אנחנו בצרה צרורה,כי אין תשתית ואין תמיכה ואין הקשבה לדברים האלה
וכאן אני לא יכול לעזור בכלל
כי אני בעצמי הרי משותק לחלוטין רוב הזמן
רוב האוטיסטים לא יכולים להשתמש בשפה בדרך הרגילה כי גם בגלל הסיבות שהוזכרו כאן למעלה העולם כל הזמן מתפוצץ בתוכם לאין סוף מילים שזורמות לאין סוף כיוונים,בסך הכל זה מצב מבורך אבל כשכל השפע הזה נדחק למיתר קול אחד אז יש לך כמה ברירות אופייניות ,או לצרוח או לשתוק או לדבר בלי הפסקה או להתעלם ממה שאנשים אחרים אומרים ולשמוע רק את עצמך או לדבר דרך תת"ח... כולן שיטות רווחות מאוד בקהילה האוטיסטית
אין לי ספק שהיא ידעה לדבר כמו דוסטוייבסקי לפחות גם כשהיא הייתה בת חצי שנה
אלא שבדיוק לכן היא לא דיברה
היא יודעת שפה ברמה הכי עמוקה
ברמה שבה השפה = מציאות
אבל זו בעייה להתנהל עם זהות כזאת בחברה שמבוססת על גישה שונה לחלוטין לקשר שבין השפה למציאות

לדעתי תמיכה ראוייה במצב כזה היא לבטא אהבה ותמיכה בדיוק במקומות שבהם אנשים נכנסים להיסטריה וחרדה
זאת אומרת
שאם הילדה נסוגה ומתעכבת לכאורה ומאבדת כאילו את מה שהיא ידעה אז לא להגיב בהיסטריה ולדפוק לה בראש ABA או כל גישה אחרת המבוססת על התנפלות של עדר מומחים ומשלבים אלא ללוות את המהלך הזה אצלה באהבה
אוטיסטים מאוד קשובים למבטים
אם המבט שלך,שכרגע הוא המשמעותי ביותר, משדר לה שהיא הולכת אחורה אז היא תזהה דווקא את ההתקדמות שלה כנסיגה(מה שיתפתח עם הזמן לחוסר אוריינטציה וקואורדינציה שכל כך נפוצים במגזר)
לכן התשובה לא נמדדת רק כמותית כפרקי זמן אלא גם ובעיקר כגישה(יש קשר בין זווית המבט לתחושת הזמן,אצל אוטיסטים במיוחד,וגם זה קשור לנטייה להדדיות מהותית מהממוצע)

להיטלטל כל הזמן בין טיסה קדימה כפתיחות אבסולוטית ולא מותנית לבין שיתוק ושתיקה זה לא מצב טוב,זה מזעזע מדי,קשה מאוד לחלץ ממצב כזה תבניות שאפשר להישען עליהן(אם כי זה אפשרי)
ההבזקים מלווים בחשכה גדולה
מוכר
אצלי זה אפילו התפתח לסוג של אפילפסיה(שגם זה מצב לא נדיר אצל אוטיסטים)
אז תסלחי לי אם אני מצלצל כמו איזה גורו סוטה אבל מבחינת זה הכי להרפות ולשחרר ולא לדאוג בקשר לעתיד או להשתלבות או לכלים שהיא צריכה בשביל להצליח בחברה או בחיים או אני לא יודע מה
כל שנייה שבה היא בוהה באיזה פרט זניח לכאורה היא יקרה מפז


שמתי לב שילדתי לומדת נורא מהר ונורא מצחיק ונורא מקורי וגם מפתחת עצמאות יחסית מוקדמת בדיוק בגלל שאיני עושה שום דבר בנידון
מהרגע שזיהיתי בה את עצמי וקשיי אז הבנתי שכל מה שצריך זה להניח לה
אני לא מלמד אותה כלום
לא דואג לעתידה ולהתאמה שלה לחברה ולא מודד אותה דרך שום סולם התפתחותי ולא מצפה ממנה לשום עמידה בלוחות זמנים או קצב מסויים
הדברים האלה נכונים וחשובים לאנשים נורמטיבים
לאנשים עם נטייה אוטיסטית הם הכי משבשים
ולא רק שהם משבשים הם גוזלים מהם ומאתנו יופי ומשמעות פשוט מדהימים

והילדה שלי,בניגוד לי,שבכלל לא דיברתי כילד ועד היום מאוד קשה לי עם זה,בונה משפטים מקוריים וממציאה שירים מטורפים ומביאה יציאות שמפילות אותנו מצחוק,והיא בסך הכל רק תינוקת
מבחינתי,יש רק אור אחד שנותן לי כיוון,וזה נהרת הפליאה על פניה
סביב הנהרה הזאת אני מתכוונן
את העולם,גם את עולמי,אני בונה סביב המבט הזה,שבו היא לגמרי עם עצמה אבל גם הכי עם העולם,אין אמא ואין אבא ואין אף אחד,רק היא והחתול או צליל הפעמון או איזה מגנט שנדבק לידית המקרר
כל הדברים שהכי מפחידים כאן אנשים הם אלה שהכי משמחים אותי והכי נותנים לי תקווה לעתידה
ושילדה מקבלת מהסביבה מבטים אוהבים כשהיא מתנתקת לכאורה,במקום מבטי חרדה ואכזבה ופחד וכעס ומבוכה,אז לא רק שהיא תמצא את הדרך אלא שהיא זאת שתורה גם לי את הדרך
אני ממש בטוח בזה
ואני אדם שלא בטוח בכלום

 

[יפחוצית מצויה]

תודה על התשובה

ההשוואה שלך לדחיינות שלי מדוייקת כנראה.
כל פעם אני שואלת את עצמי ״מה יש לעשות עכשיו?״, ותוך ננו-שניה מתפוצצות לי במוח 13,568 משימות נחוצות ופעולות אפשריות, וכל השלכות הגומלין האפשריות בינהן בשבעת מימדי המרחב והזמן, ו...הופ! אני יושבת לשחק קאנדי-קראש

אני בטוחה שזה נשמע דבילי למי שלא חווה את זה, אבל מדובר בצרה צרורה שעוד לא מצאתי לה שום פיתרון מספק ב-35 שנותיי, וניסיתי הרבה.
בגלל זה קפיצות הפיוז האלה כלכך מוכרות לי, וגם הדילמה שיש בהן, כמו בכל מנגנון הגנה שמפתחים בו תלות יתר. הן מגנות על השפיות במחיר חסימה של ההתפתחות ושל כל זרימת החיים.
אבל אתה צודק, אין תשובות קבועות מראש, זה ריקוד שכזה.

 

[יפחוצית מצויה]

ובהקשר זה

מעניין לציין שהמילה הראשונה, ובעצם היחידה (חות מ״מה-מה״ ו״אם-אם״) של היפחוצונת בסיבוב הראשון שלה עם הדיבור, בגיל שנה, הייתה - ״אור״,
ואילו המילה הראשונה שלה בסיבוב הנוכחי - שהפעם סוף סוף יש לו המשך עקבי ויציב של התפתחות

- הייתה ״ביי ביי״.

מעניין, לא?
האור מציף, והביי-ביי הוא המפתח לגדילה ולחיים.

(ואם כבר מדברים, השיר הראשון שהיא שרה בבירור ובעקביות, בשבועות האחרונים ממש, הוא ״אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי בלי עוגה, אז איפה איפה איפה איפה איפה העוגה״ - אבל לזה אין לי עדיין הסבר פילוסופי מעניין

)

 

[יפחוצית מצויה]

ועוד אסוסיציה אחת...

ואחרי זה אני באמת אומרת ביי ביי ועוברת לרשימת המשימות שלי...

ניסיון / לאה גולדברג

לְךָ נִשְבַּעְתִי, אֵל עֶלְיוֹן,
וְלֹא אֵדַע הַאֲקַיֵּם:
אֵיךְ אֶעֱמֹד בַּנִּסָּיוֹן
נִסְּיוֹן הָאוֹשֶר הַשָּלֵם.

אֵיכָה תָּכִיל עֵינִי הָאוֹר?
יָדַי רָפוֹת, יָדַי הוֹזוֹת -
אֵיכָה אֶשָּא וְלֹא אֶשְבּוֹר
שִׂמְחָה כָּזֹאת, בְּרָכָה כָּזֹאת?

מִכּוֹבֶד עוֹל אֵיךְ לֹא אֶפּוֹל,
אֵיךְ לְפָנֶיךָ אֶתְיַצֵּב
זְקוּפָה, גְּדוֹלָה, נוֹשֵאת בְּעֹל
שֶל אוֹשֶר אֱנוֹשִי שָלֵו.

 

[אמא של המלאכית]

מקסים

 

[יפחוצית מצויה]

ועוד אחת אחרונה לרצף הזה, מבטיחה...

Oh very young
What will you leave us this time
You're only dancing on this earth for a short while
And though your dreams may toss and turn you now
They will vanish away like your daddy's best jeans
Denim Blue fading up to the sky
And though you want him to last forever
You know he never will
And the patches make the goodbye harder still

Oh very young
What will you leave us this time
There'll never be a better chance to change your mind
And if you want this world to see a better day
Will you carry the words of love with you
Will you ride the great white bird into heaven
And though you want to last forever
You know you never will
And the goodbye makes the journey harder still

 

[אמא של המלאכית]

גם זה יפה

אבל אל תלכי לפני הניתוח הפילוסופי שלי בבקשה, המטלות יחכו מניסיון הן לא הולכות לשום מקום להיפך הן מתרבות עם הזמן.

 

[schlomitsmile]

למה את מבטיחה?

רצף אסוציאטיבי נפלא כזה, למה להבטיח לעצור אותו?

והנה קישור למי שרוצה גם לשמוע
את האסוציאציה האחרונה עד כה בשרשרת

http://www.youtube.com/watch?v=bP6B9HttRI8

 

[יפחוצית מצויה]

כי אני חייבת חייבת חייבת

לעשות כמה פעילויות אחרות שחיוניות להישרדות ולרווחה שלי ושל אחרים, ועכשיו.
זה למה.

וזו דווקא סיבה טובה לדעתי.

(וכמובן, גם ההודעה הזו היא חלק מאותו רצף אסוציטיבי, מבטאת קשר בין צורה לתוכן, והכול קשור להכול, ולפעמים זה לא עוזר בכלל. וברגע שאשלח אותה אצטרך, באמת, להזיז את המוח שלי למשהו אחר, והוא יגיב לזה בערך כמו שהיפחוצוציק מגיב לניסיונותיי להחליף לו חיתול - אלא שלצערי זה גם חיוני באותה מידה)

 

[אמא של המלאכית]

יופי עכשיו שעשית ניתוח פילוסופי מעניין

אבקש את עזרתך בניתוח פילוסופי לבתי, אז כאמור לפני שנה היא אמרה את המילה הראשונה שהייתה פר פר, באיזה שהוא שלב זה הפסיק (גב היא הייתה אומרת פרפר רק כשהיו מראים לה פרפר לא סתם זרקה מילה באוויר) ובשבוע האחרון היא אומרת אמא אם כי לא בכוונה ברורה אלי לפעמים מכוונת לפעמים לא ומילה נוספת זה בובה וזה באמת כשהיא אוחזת בובה ביד. מעניין אם המילים הללו גם יעלמו או שזה התחלה של משהו, אה והיא מרבה להיסתכל במראה ולעשות פרצופם ולהתגלגל מצחוק. ועכשיו יקרתי אני ממתינה לניתוח פילוסופי

 

[יפחוצית מצויה]

מעניין וגם -

אנסה לחזור עם תשובה בעוד כמה שעות אחרי שסוף סוף אצליח לעשות עם עצמי משהו... אמן...

 

[אמא של המלאכית]

 

[arana1]

גם ביתי עושה את זה

הרבה פעמים אני מצלם אותה עושה פרצופים לראי
אולי בהזדמנות אשלח לך חלק מהתמונות
אם כי לא נראה לי שקונקרטית זה יגיד לך הרבה
בדיוק בגלל שלי זה אומר המון ואפילו די הכל

התבנית היא אותה תבנית אבל המסר יכול להיות מובן וצריך להיות מובן רק לאנשים מאוד מסויימים
וזה הכי קשור ל"שטויות" של היפחוצית
כי גם האמא של הילדה וגם אני בדיוק כמוהה נוטים בו זמנית לחוות אין סוף כיוונים ולכן גם לא לעשות כלום
ואני בתור אדם שהוא מבולבל לחלוטין,אבסולוטלי מטורף,נוהג,כמו הרבה אוטיסטים אחרים לחקות אנשים אחרים,את ההליכה והקצב והפנים והאינטונציה שלהם,גם כנסיון להרגיש איזה זה מרגיש להיות "מישהו" וגם כחלק מאיך שאמפטיה מתממשת אצל אנשים שצורות החיברות הנורמטיביות לא נגישות להם(זה עובד,בדרך כלל שאני הופך לאדם אחר אני מבין אותו מצויין, מבפנים,בצורה שהיא די מעבר למילים,יתכן וזה חלב מהבסיס למה שנראה כטלפטיה אצל חלק מהאוטיסטים,שגם קשורה למה שתקווה כתבה כיכולת ל"שכוח" את עצמך לגמרי לתוך בן אדם אחר)
אז מצאתי כשאני מחקה את הפרצופים של ילדתי אני חווה לעיתים פתרונות מהותיים של המצבים שבהם אני לכאורה מתפצל לאין סוף כיוונים שונים
הפרצופים האלה אינם סתמיים,הם מבטאים משהו מאוד מהותי על מצבה הפנימי
וכיוון שהיא ירשה חלק ממצבה הפנימי ממני אז הפנים שלה משמשות כמפתח יחודי לדרך המאוד מסוייימת שהבעיות האלה מטרידות אותי
בגלל זה גם כתבתי ליפחוצית שהפתרון למצבים הלכאורה הכי לא פתירים האלה הוא בהדדיות היחודית רק לה וליפחוצנת

אוטיסטים משמשים כמפתח לחלק נכבד מהבעיות של ההורים שלהם
לפעמים זה מוביל ליחסי תלות מעוותים שמכבידים על 2 הצדדים
אבל אם יודעים להתנהל עם זה כהלכה ובצניעות אז אפשר לחוות לפעמים פתרונות מדהימים בטיבם ויופיים לבעיות הכי קשות של הקיום
זה חלק מ"המתנה" הנדירה והיחודית שהורים לאוטיסטים מקבלים
זה מעצבן אנשים שחיים מציאות גהנומית עם הילדים שאני כותב את זה אבל לדעתי מי שינסה ואולי יצליח להתאפק ולהתגבר על האינסטינקט הראשוני שאומר לו לזרוק את הילד למכלאות של המומחים והמטפלים עשוי לזכות לא רק בילד אלא גם בעצמו

בגלל הדרך שבה אוטיסטים מרגישים שפה,אז למילה שנזרקת לאוויר כביכול,גם ללא כתובת ישירה,יש משקל שמשלים ומאפשר את הביטוי הישיר יותר
זו אחת התופעות שממחישה את החיוניות הכל כך מוחשית של אוטיסטים רבים למימדים שנחשבים מופשטים ורפלקטיבים לאדם הנורמטיבי
האוטיסט מבצע רפלקסיה בזמן אמיתי
זה יכול להיראות מאוד מוזר לאדם נורמטיבי אבל זה חלק מאוד מהותי ממה שכל כך מקסים ומבטיח בהתפתחותו

 

[אמא של המלאכית]

טוב אז נעשה חילופי תמונות

אני גם מצלמת אותה הרבה, האמת הניתוח של יפחוצית מצויה היה מעניין ולכן רציתי לראות איך היא מנתחת את בתי אבל בתוך תוכי אני יודעת שלא ניתן לנתח הניסתר הוא רב על הגלוי, למדתי מבתי שלא כל דבר אני חייבת להבין וגם יש דברים שאני חושבת שאני מבינה אבל אני לא. לגבי הפרצופים שהיא עושה לעצמה וצוחקת אין לי מושג למה אבל אני נהנת מהם ממש כמו שהיא נהנת מהם. אין לי ספק שהקשר שלי אליה הוא הקשר החזק ביותר שקיים כי להבדיל מאחרים, כאשר אני שואלת אותה איפו כל אחד מהאחים שלה ואביה היא מייד מצביעה עליהם וכשאני שואלת אותה איפו אמא היא מצביעה על עצמה, לתחושתי היא רואה בי ובה גוף אחד ואת האמת גם אני רואה בי ובה גוף אחד היא חלק ממני במובן העמוק של המילה עוד לפני שהיא מספיקה לבקש אני כבר יודעת מה היא רוצה, לפעמים גם אני מתבלבלת ולא יודעת איפו אני ניגמרת ואיפו היא מתחילה לפעמים אני מרגישה שהיא הצליחה להכניס אותי עמוק עמוק לתוך עולמה ואתה יודע מה מאוד טוב לי בעולם הזה.