שאלתי את המאמנת שלי איך זה בקנדה
היתה שיחה קצרה ומרתקת.
קיצורו של עניין, מאיך שהיא הסבירה את זה: יש תעודת מדריך ויש תעודת מאמן. שתיהן עסק די יקר להפקה, תעודת מאמן זה קורס ארוך ונשמע דומה לקורס מאמנים של ווינגייט. היא אישית היתה יכולה להוציא תעודת מאמן עם לימודים מעט קצרים יותר, כי יש לה תואר בחינוך ותעודת הוראה (הדיי-ג'וב שלה הוא הוראת חינוך מיוחד בבי"ס תיכון). אבל היא לא עושה את זה כי זה לא שווה את הכסף.
לדבריה, אין כל כך שיניים לתעודות האלה. כל אחד יכול לטעון שהוא איש מקצוע ולהדריך. הביטוח דורש דברים מסויימים, אבל לא את התעודה הזו בהכרח. למשל, בשביל הביטוח הם כולם עושים השתלמות עזרה ראשונה כל שנתיים.
בפועל בחוות שהן בתי ספר יש יותר הקפדה על תעודות כי ההורים שבאים עם רוכבים מתחילים מחפשים מישהו מוסמך. לעומת זאת ככל שהרמה עולה התעודה הופכת להיות פחות משמעותית. לכל השמות הגדולים בתחום בכלל אין שום תעודה שהיא - היא נתנה לי כדוגמה את איאן מילר ואריק לאמאז, שניהם שמות גדולים בתחום הקפיצות גם בקנדה וגם בינלאומית. אז לאריק לאמאז אין תעודת מאמן, אבל יש לו מדליית זהב מבייג'ין, והוא לא ממש צריך שום דבר אחר.
עוד משהו מעניין הוא שהתעודות הללו הן כמו רשיון וצריך לחדש אותן. חוץ מהשתלמות עזרה ראשונה כל שנתיים, יש מבחנים שצריך לעבור כל כמה שנים - היא לא זוכרת בדיוק כמה, אבל פחות מחמש - על מנת לשמור על התעודה. בגלל שזה עולה הרבה כסף ודורש הרבה זמן, כל מי שלא חייב פשוט לא טורח.
כתוצאה מכך, לטענתה, אין הרבה מאמנים עם תעודות בסביבה, ואלה עם התעודות הם ממש לא הטובים ביותר. זה חבל מאד בעיניה, כי רוכב טוב הוא לא בהכרח מאמן טוב, ומטרת ההכשרה היא ללמד איך ללמד. בהקשר הזה אני חייבת לציין במאמר מוסגר שהיא אחת המאמנות הכי טובות שפגשתי, כי היא ממש טובה בללמד ולהסביר, ותמיד סברתי שזה הולך יד ביד עם היותה מורה.
מה שהיא לא ציינה כי היא לא מכירה את הארץ, זה איך כל הפריצות הזו בעצם עובדת. זה מאד מעניין - קנדה היא מדינה די אנאלית בכל מה שנוגע לניירות, הסמכות וכו'. יש פה ענף מפותח ורציני ומתקנים ברמה בינלאומית. אנשים באים מכל העולם להתחרות בקלגרי (גם במערבית וגם בקפיצות). ועדיין זה כ"כ פרוץ כמו שהיא אומרת (למרות שהיא מביעה אי שביעות רצון מהמצב, בערך כמונו). אז איך זה?
ובכן, זה מאד פשוט. בעקרון כמעט כל הפעילות הספורטיבית פה היא פרטית. כלומר, יש התאחדות רכיבה (של אלברטה; לא יודעת איפה נכנס הגוף הכלל קנדי בכלל) אבל היא לא מארגנת את התחרויות. התחרויות הן פרטיות, בחוות שמארגנות אותן. אין פה ליגה כמו בארץ. ולכן אין להתאחדות שום שיניים לקבוע סטנדרט. אז אם הם יגידו שצריך תעודת מאמן, מי שואל אותם בכלל. ובכלל התחושה שלי בתחרויות היא שאתה יכול להרשם בלי מאמן בכלל ובלי לעמוד בתקן של התחרות שאתה משתתף בה. ההשתתפות מאד יקרה ורוב האנשים לא ימהרו לזרוק את הכסף בשביל להביך את עצמם. ברמה התיאורטית, מבחינת כללים נוקשים, אני לא צריכה להוכיח שאני מסוגלת להתחרות על מנת להרשם לחלק לא מבוטל מהתחרויות הגדולות בספרוס. אבל ההרשמה עולה כמה אלפי דולרים, מי יעשה את זה אם הוא לא מוכן לתחרות? וזה בעצם מה שמייצר את הסטנדרט. כוחות השוק.
