קורה מדי פעם
שכשאני מתפשט, ונכנס למיטה לצידך, שאני תוהה. האם הפעם הזו יקרה משהו שיהיה ראוי להנציחו במילים? השאלה הזו היא די מצחיקה. אבל בכל זאת. מהו ראוי? – האם זה צריך להיות פשוט טוב? או שצריך לקרות משהו שלא קרה? איך זה שאחרי יותר מעשור, ועם תשוקה לאחרות (ואחרים) תשוקה שהתממשה, ועוד תתממש, עדיין אני מוקסם כל פעם מחדש מהגוף שלך? מהפשטות שלך. מתרגש כל פעם מחדש, מהחיזור אחרייך. מהמגע החם והלח סביב אצבעותיי, כשהן מגששות בסבך השחור שלך. כששפתיי סוגרות על פיטמותייך, ומהרעד שעובר בגופך, כשאני עושה את זה. מהתגליות והחידושים הקטנטנים. מזה שאת נעתרת לי, ובאה לירכוב עליי. מאיך שאת מחדירה אותי לתוכך. מלחפון את שדייך, שנעים בקצב גופינו מעל פניי. מלחבוק את מתנייך, לנעוץ ציפורניי בישבנך, ברגע הזה ברגע הזה ש- ש-אני שוכח להסתכל מהצד, ש-אני שוכח לשנן, שוכח לנסות לתאר במילים. שבשביל לתאר אותו, עכשיו, יכול להשתמש רק בקלישאות המוכנות מראש, או בשמו הרשמי: ברגע הזה כשאני גומר בתוכך, ואת מעלי, וזרמים שוטפים את גופי, וגניחה נמלטת מפי... ואיך שאת קורסת מעליי, שדייך שרועים על חזי. והצורה שהכתף שלך, נענתה לכף היד שלי שעברה עליה, ברגע שאחרי. והזיעה ששטפה את גבך לאורך השדירה, אפילו שבכלל לא היה חם. והנשימות שאט, אט, חוזרות לסידרן. והקירבה השותקת, כשגופך צמוד לשלי, כמעט לא מרגיש את המשקל שלך. ורק קצות אצבעותי, מציירות ציורים על גבך. לאט, לאט אני מתכווץ בתוכך, ונפלט החוצה. וזרם חם על הבטן שלי, כשאת מזדקפת שוב מעליי שדייך גאים, מתנוססים מעליי ושוב מתעוררת בי מחדש התשוקה שלא תמצא פורקן נוסף אלא במילים.
שכשאני מתפשט, ונכנס למיטה לצידך, שאני תוהה. האם הפעם הזו יקרה משהו שיהיה ראוי להנציחו במילים? השאלה הזו היא די מצחיקה. אבל בכל זאת. מהו ראוי? – האם זה צריך להיות פשוט טוב? או שצריך לקרות משהו שלא קרה? איך זה שאחרי יותר מעשור, ועם תשוקה לאחרות (ואחרים) תשוקה שהתממשה, ועוד תתממש, עדיין אני מוקסם כל פעם מחדש מהגוף שלך? מהפשטות שלך. מתרגש כל פעם מחדש, מהחיזור אחרייך. מהמגע החם והלח סביב אצבעותיי, כשהן מגששות בסבך השחור שלך. כששפתיי סוגרות על פיטמותייך, ומהרעד שעובר בגופך, כשאני עושה את זה. מהתגליות והחידושים הקטנטנים. מזה שאת נעתרת לי, ובאה לירכוב עליי. מאיך שאת מחדירה אותי לתוכך. מלחפון את שדייך, שנעים בקצב גופינו מעל פניי. מלחבוק את מתנייך, לנעוץ ציפורניי בישבנך, ברגע הזה ברגע הזה ש- ש-אני שוכח להסתכל מהצד, ש-אני שוכח לשנן, שוכח לנסות לתאר במילים. שבשביל לתאר אותו, עכשיו, יכול להשתמש רק בקלישאות המוכנות מראש, או בשמו הרשמי: ברגע הזה כשאני גומר בתוכך, ואת מעלי, וזרמים שוטפים את גופי, וגניחה נמלטת מפי... ואיך שאת קורסת מעליי, שדייך שרועים על חזי. והצורה שהכתף שלך, נענתה לכף היד שלי שעברה עליה, ברגע שאחרי. והזיעה ששטפה את גבך לאורך השדירה, אפילו שבכלל לא היה חם. והנשימות שאט, אט, חוזרות לסידרן. והקירבה השותקת, כשגופך צמוד לשלי, כמעט לא מרגיש את המשקל שלך. ורק קצות אצבעותי, מציירות ציורים על גבך. לאט, לאט אני מתכווץ בתוכך, ונפלט החוצה. וזרם חם על הבטן שלי, כשאת מזדקפת שוב מעליי שדייך גאים, מתנוססים מעליי ושוב מתעוררת בי מחדש התשוקה שלא תמצא פורקן נוסף אלא במילים.