lifeisgood
New member
קוראים לי בוב- סיפור קצר
קוראים לי בוב מוקדש ל-מ. חדר. לא, לא חדר, אולם. אפילו לא זה. מעין נוכחות בלתי מוסברת של קירות לא קיימים, הרגשה נוחה של פרטיות וחמימות ללא סוגר ובריח, ללא גבולות של ממש. עולם ומלואו של לובן, אבל לא לובן מסמא. לובן נוח, רך, ובתוכו גוונים רכים של כחול ובעירה מתקתקה של זריחה. בעצם, עולם מלא בצבעים, ובכל זאת, כל הגוונים מסתכמים בכעין לובן שקיים מולך, מעין טוהר שמציף את הלב בשמחה. "זה האור שבעיניך, משה", הוא אומר לי, אבל יש בזה הרבה יותר מאור, ואור יפה מכדי להיות שלי. משהו ממנו, מהאישיות שלו, מהיופי שבו, מהזוהר הזה, טבוע במקום הזה. אני רואה אותו בעננים האלו שלמטה ובשמיים שסביבי. אני רואה את רוחו בין סדיני המיטה הרכים וברוח שנושבת לה כאן, ברוגע. אני קם, עטוף באחד הסדינים המדהימים הללו, כמעט כאילו הוא עצמו עוטף אותי בקרניו. הוא, שכולו אור וטוהר, שעיניו כחולות וזוהרות, שידיו עדינות ונקיות כל כך, הוא ששערו ארוך ובהיר וריחו ריח אביב תמידי. החיוך שעולה על פני בכל פעם שאני חושב עליו. היכן הוא? -בוב? ואין תשובה. מה קרה? משהו חייב היה לקרות. משהו נוראי. דווקא עכשיו, כשהכל כל כך טוב, דווקא עכשיו, בוב? הנה, אני מתיישב לי על פיסת ענן זו או אחרת ונזכר, באיך שפגשתי אותך בפעם הראשונה. לילה במדבר. כוכבים. חולות. אדמה יבשה. מעט צמחייה פה ושם. קר. אני, עדיין כמעט ילד, באחד הימים, רועה אצל יתרו, יושב על אבן, קורא שוב ושוב. -ס...סאנ...נן! הפסקה קלה. -סאנ...נן! לא מסוגל להשלים מילה. מגמגם, מגמגם כמו תמיד. הרגשת התסכול והיאוש מושכת את ראשי מטה, אל בין ברכי. -סס... סא... בנסיון האחרון ההוא בגד בי קולי כליל. מה הטעם, אם אני לא יכול אפילו לסיים את השם של הכבש הארור בלי לגמגם, איך אני אמצא אותו במדבר הזה... איך בכלל איבדתי אותו? -משה... הקול היה לוחש, ונעים. קול שלא שמעתי לפני כן. כמו נשימה ולא כמו דיבור, מעין המהום ללא כיוון מוגדר. -משה... זה היה רק רמז לקול, ובכל זאת כוחו עליי היה אדיר. ראשי הורם כמעט כמו מאליו. -משה... קמתי, מרגיש כאילו דבר-מה שהוא נפלא ונוראי כאחד יקרה בעוד רגע ממש. -הנני! -משה. עתה נשמע הקול בבירור מאחורי. הסתובבתי. צמח, בוער! ארבעים צעדים ממני, אולי, ארבעים צעדים שעברתי בריצה. משהו מוזר היה באש הזו. היא נתלתה, אבל לא נאחזה ממש בצמח המדברי שבתוכה. ואז הבנתי. היא לא חיממה. היא לא שרפה. היא הייתה רק אור בהיר, שובב, חמימות שולית, ענוגה. אבל רוע לא היה בה. אני ודאי חולם. צמח שאינו נשרף. הגבעולים שלו ירקרקים עדיין, מלאי חיים, אבל מוארים באורה האדמדם, האדיב, של השרפה. אני מתקרב אל האש. מעביר את ידיי מעליה. בתוכה. דבר לא קורה. רק מגע מלטף של להבות, כמו יום אביב חמים ומבושם בין מזרקות ארמון פרעה. -של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד בו קדוש הוא! אני קופא. משתומם. לא מבין. -של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד בו קדוש הוא! הקול היה תקיף וברור הפעם, רוח מדברית חמה ומהירה שמכה על פניך בהבל חם. הורדתי את סנדלי העור הישנות שלי, ונשארתי כפוף על הרצפה, רועד בפני הזיית-הבלהות שלי. -יופי, עכשיו עזוב את זה, ובוא אליי. שוב הקול הנעים ההוא. -בוא אליי, אל תוך האש. בוא, אל תפחד, כך, לך לאט, תתרגל לחום הזה. תקשיב לה, לאש. לטף את הגבעולים שלה. אל תפחד, משה. האש ליטפה את ידי, ליחכה אותה. חשתי מגע משיי על אצבעותי, ואז על ידי, על גבי פני. התמסרתי לה, הקשבתי לה, ספגתי אותה, עצמתי עיניים. נתתי לה לקחת אותי למקום הרחוק ההוא, השקט, המואר, שדיברה עליו ללא מילים. * * * ואז הוא צחק. צחוק של טירוף דעת רגעי, של חוסר אמון, של מישהו שבכל זאת מסרב להאמין שהוא אינו חולם. ברגע שהוא צחק ידעתי שזהו זה, אני שייך לו. צלילים, צלילים, ניגון עדין, משהו שלא מהעולם הזה, ובכל זאת מקוטע, צחוק של אדם כבד פה. הוא המשיך לצחוק כשהתקרבתי אליו, כשנגעתי קלות בגרונו. לעולם לא אשכח את מגע ידי על גרונו, הפעם הראשונה שהרגשתי את הליטוף השזוף של עורו, ואז מעין הקלה. שינוי שכמעט ולא הרגשתי באותו רגע, ובכל זאת שינה אותי מן הקצה אל הקצה. היה שווה לברוא את כל העולם רק בשביל לראות אותו מצליח לדבר בלא לגמגם בפעם הראשונה בחייו. -לא תוסיף היות כבד פה וכבד לשון, משה. והוא בסך הכל היה רועה צאן קטן, מרופט. תלתלים תלתלים שחורים, עייני שקד מבריקות, גזרה דקה אבל חמימה שלגבי הייתה אימתנית כל כך, פחות בגלל צורתה ויותר בגלל מה שעשתה לי. רק נער שהופך לגבר. אבל כשהוא עמד שם והסתכל בי, לאחר שנרגע מעט, המבט הזה, החולמני. זה הסגיר אותו. משהו מלכותי ואצילי כלוא בשפתיים הללו, באיש הזה, גם אז גם עכשיו. אני המצאתי את האהבה והיא קמה והשתלטה עליי. הסתכלתי בו. הרחתי אותו. הקשבתי לליבו דופק בפראות. הקפתי אותו, פעם פעמיים, שלוש. הסברתי לו, סיפרתי לו. קוראים לי בוב. קל ופשוט וברור. קוראים לי בוב. אתה... אני רוצה... אולי... אתה תהיה המנהיג שלי. הנבחר. אתה תוציא את העם שלי, אתה תראה להם אותי, ותלמד אותם לבטוח בי. העם הזה יהיה שלנו, של שנינו. ליטפתי את אחד מקווצות התלתלים שלו. אני מגיש לך את עולמי על מגש של כסף, אז בוא וקח. רק בוא וקח, בבקשה ממך. הוא שתק. הרכנתי את ראשי. הפעם הוא דיבר אליי- -ובכל זאת איזה שם מצחיק הוא בוב. ואת ידו הוא שם בתוך שלי. עכשיו, מהענן שלי, אני רואה את העם הזה שלקחנו לנו. ארבעים ימים אלו של אושר שעברו עליי ועליו, ארבעים ימים שהיו הזמן הרב ביותר שבילינו יחד אי פעם, ורק עכשיו הבנתי איזו תוצאה עכורה הייתה להם, רק עכשיו כשהסתכלתי למטה, לעברם. אני כועס, אני רותח. אני בוכה. אני יודע, עליו ללכת ממני עכשיו. הנה הוא בא, עטוף רק בסדין. מהלך על פני העננים. חיוך נפרש על פניו כשהוא רואה אותי, הוא מתקרב אליי, ממתיק את שפתיי בנשיקה. ואני לא מדבר אליו. רק מצביע על העגל המוזהב שנמצא שם למטה, במרכז המחנה, על במה מפוארת. מבטו... מבטו מתמלא דמעות. אני מעביר את ידי בשערותיו, מוחה את דמעותיו באצבעותי. כמה השתנה מאז אותו יום שדיברתי אליו לראשונה. כמה הרצין מבטו, כמה העמיק השחור שבעיניו. הוא גידל זקן. קמטים כבר הופיעו על מצחו, קמטי דאגה וזקנה. לאבד אותו יהיה הדבר הנורא ביותר שקרה לי אי פעם... אבל זהו העם היחיד שמאמין בי, ולאבד את אמונתו משמע למות, לחדול מלהיות. עתה גם עייני שלי דומעות. -אני אוהב אותך תמיד, משה, זכור זאת ואל תשכח. לא משנה כמה רחוק אתה ממני. -אני אגרום להם להאמין בך, הם לעולם, לעולם לא ישכחו אותך. יעברו שנים, מאות, אלפי שנים, אבל הם לא ישכחו - - וגם אני לא. אנחנו עומדים חבוקים על ענן, רואים את השמש שכבר השלימה את זריחתה. הוא יחזור לעמו ואני לשמי התכלת שלי. הוא היחיד שיכול להציל את אמונתם בי, אבל בלעדיו, מה אני? זכרון נשיקתנו האחרונה עדיין מרחף על שפתי. למה היה חייב לבחור דווקא במילות הפרידה הכואבות ביותר? -אנחנו עוד נחזור להיות ביחד, כשיגיע הזמן אני אמות, ותיקח אותי לגן העדן שלך. חיוך הפנינים המעושה שלו, שהרכיב על מנת לעודד אותי, זהר לעברי כשהביט אחורה, אליי, במהלך דרכו המייגעת לתחתית ההר, חמוש בשני לוחות אבן חרוטים. -אני אוהב אותך בוב- לחש, כי ידע שגם ממרחק כזה אשמע. ומה, מה הייתי אמור להגיד לו, שמכל האגדות שמספרים האנשים דווקא את זו של חיים אחרי המוות הם המציאו? אני, בוב, שחשבתי על הכל כמעט, אצטרך לרכון אליו לכשתגיע שעתו בהר נבו, לנשק את שפתיו בפעם האחרונה, להצטער, לגמגם, סלח לי, אהוב יקר, הרי אני לא בראתי את גן העדן... (
)
קוראים לי בוב מוקדש ל-מ. חדר. לא, לא חדר, אולם. אפילו לא זה. מעין נוכחות בלתי מוסברת של קירות לא קיימים, הרגשה נוחה של פרטיות וחמימות ללא סוגר ובריח, ללא גבולות של ממש. עולם ומלואו של לובן, אבל לא לובן מסמא. לובן נוח, רך, ובתוכו גוונים רכים של כחול ובעירה מתקתקה של זריחה. בעצם, עולם מלא בצבעים, ובכל זאת, כל הגוונים מסתכמים בכעין לובן שקיים מולך, מעין טוהר שמציף את הלב בשמחה. "זה האור שבעיניך, משה", הוא אומר לי, אבל יש בזה הרבה יותר מאור, ואור יפה מכדי להיות שלי. משהו ממנו, מהאישיות שלו, מהיופי שבו, מהזוהר הזה, טבוע במקום הזה. אני רואה אותו בעננים האלו שלמטה ובשמיים שסביבי. אני רואה את רוחו בין סדיני המיטה הרכים וברוח שנושבת לה כאן, ברוגע. אני קם, עטוף באחד הסדינים המדהימים הללו, כמעט כאילו הוא עצמו עוטף אותי בקרניו. הוא, שכולו אור וטוהר, שעיניו כחולות וזוהרות, שידיו עדינות ונקיות כל כך, הוא ששערו ארוך ובהיר וריחו ריח אביב תמידי. החיוך שעולה על פני בכל פעם שאני חושב עליו. היכן הוא? -בוב? ואין תשובה. מה קרה? משהו חייב היה לקרות. משהו נוראי. דווקא עכשיו, כשהכל כל כך טוב, דווקא עכשיו, בוב? הנה, אני מתיישב לי על פיסת ענן זו או אחרת ונזכר, באיך שפגשתי אותך בפעם הראשונה. לילה במדבר. כוכבים. חולות. אדמה יבשה. מעט צמחייה פה ושם. קר. אני, עדיין כמעט ילד, באחד הימים, רועה אצל יתרו, יושב על אבן, קורא שוב ושוב. -ס...סאנ...נן! הפסקה קלה. -סאנ...נן! לא מסוגל להשלים מילה. מגמגם, מגמגם כמו תמיד. הרגשת התסכול והיאוש מושכת את ראשי מטה, אל בין ברכי. -סס... סא... בנסיון האחרון ההוא בגד בי קולי כליל. מה הטעם, אם אני לא יכול אפילו לסיים את השם של הכבש הארור בלי לגמגם, איך אני אמצא אותו במדבר הזה... איך בכלל איבדתי אותו? -משה... הקול היה לוחש, ונעים. קול שלא שמעתי לפני כן. כמו נשימה ולא כמו דיבור, מעין המהום ללא כיוון מוגדר. -משה... זה היה רק רמז לקול, ובכל זאת כוחו עליי היה אדיר. ראשי הורם כמעט כמו מאליו. -משה... קמתי, מרגיש כאילו דבר-מה שהוא נפלא ונוראי כאחד יקרה בעוד רגע ממש. -הנני! -משה. עתה נשמע הקול בבירור מאחורי. הסתובבתי. צמח, בוער! ארבעים צעדים ממני, אולי, ארבעים צעדים שעברתי בריצה. משהו מוזר היה באש הזו. היא נתלתה, אבל לא נאחזה ממש בצמח המדברי שבתוכה. ואז הבנתי. היא לא חיממה. היא לא שרפה. היא הייתה רק אור בהיר, שובב, חמימות שולית, ענוגה. אבל רוע לא היה בה. אני ודאי חולם. צמח שאינו נשרף. הגבעולים שלו ירקרקים עדיין, מלאי חיים, אבל מוארים באורה האדמדם, האדיב, של השרפה. אני מתקרב אל האש. מעביר את ידיי מעליה. בתוכה. דבר לא קורה. רק מגע מלטף של להבות, כמו יום אביב חמים ומבושם בין מזרקות ארמון פרעה. -של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד בו קדוש הוא! אני קופא. משתומם. לא מבין. -של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד בו קדוש הוא! הקול היה תקיף וברור הפעם, רוח מדברית חמה ומהירה שמכה על פניך בהבל חם. הורדתי את סנדלי העור הישנות שלי, ונשארתי כפוף על הרצפה, רועד בפני הזיית-הבלהות שלי. -יופי, עכשיו עזוב את זה, ובוא אליי. שוב הקול הנעים ההוא. -בוא אליי, אל תוך האש. בוא, אל תפחד, כך, לך לאט, תתרגל לחום הזה. תקשיב לה, לאש. לטף את הגבעולים שלה. אל תפחד, משה. האש ליטפה את ידי, ליחכה אותה. חשתי מגע משיי על אצבעותי, ואז על ידי, על גבי פני. התמסרתי לה, הקשבתי לה, ספגתי אותה, עצמתי עיניים. נתתי לה לקחת אותי למקום הרחוק ההוא, השקט, המואר, שדיברה עליו ללא מילים. * * * ואז הוא צחק. צחוק של טירוף דעת רגעי, של חוסר אמון, של מישהו שבכל זאת מסרב להאמין שהוא אינו חולם. ברגע שהוא צחק ידעתי שזהו זה, אני שייך לו. צלילים, צלילים, ניגון עדין, משהו שלא מהעולם הזה, ובכל זאת מקוטע, צחוק של אדם כבד פה. הוא המשיך לצחוק כשהתקרבתי אליו, כשנגעתי קלות בגרונו. לעולם לא אשכח את מגע ידי על גרונו, הפעם הראשונה שהרגשתי את הליטוף השזוף של עורו, ואז מעין הקלה. שינוי שכמעט ולא הרגשתי באותו רגע, ובכל זאת שינה אותי מן הקצה אל הקצה. היה שווה לברוא את כל העולם רק בשביל לראות אותו מצליח לדבר בלא לגמגם בפעם הראשונה בחייו. -לא תוסיף היות כבד פה וכבד לשון, משה. והוא בסך הכל היה רועה צאן קטן, מרופט. תלתלים תלתלים שחורים, עייני שקד מבריקות, גזרה דקה אבל חמימה שלגבי הייתה אימתנית כל כך, פחות בגלל צורתה ויותר בגלל מה שעשתה לי. רק נער שהופך לגבר. אבל כשהוא עמד שם והסתכל בי, לאחר שנרגע מעט, המבט הזה, החולמני. זה הסגיר אותו. משהו מלכותי ואצילי כלוא בשפתיים הללו, באיש הזה, גם אז גם עכשיו. אני המצאתי את האהבה והיא קמה והשתלטה עליי. הסתכלתי בו. הרחתי אותו. הקשבתי לליבו דופק בפראות. הקפתי אותו, פעם פעמיים, שלוש. הסברתי לו, סיפרתי לו. קוראים לי בוב. קל ופשוט וברור. קוראים לי בוב. אתה... אני רוצה... אולי... אתה תהיה המנהיג שלי. הנבחר. אתה תוציא את העם שלי, אתה תראה להם אותי, ותלמד אותם לבטוח בי. העם הזה יהיה שלנו, של שנינו. ליטפתי את אחד מקווצות התלתלים שלו. אני מגיש לך את עולמי על מגש של כסף, אז בוא וקח. רק בוא וקח, בבקשה ממך. הוא שתק. הרכנתי את ראשי. הפעם הוא דיבר אליי- -ובכל זאת איזה שם מצחיק הוא בוב. ואת ידו הוא שם בתוך שלי. עכשיו, מהענן שלי, אני רואה את העם הזה שלקחנו לנו. ארבעים ימים אלו של אושר שעברו עליי ועליו, ארבעים ימים שהיו הזמן הרב ביותר שבילינו יחד אי פעם, ורק עכשיו הבנתי איזו תוצאה עכורה הייתה להם, רק עכשיו כשהסתכלתי למטה, לעברם. אני כועס, אני רותח. אני בוכה. אני יודע, עליו ללכת ממני עכשיו. הנה הוא בא, עטוף רק בסדין. מהלך על פני העננים. חיוך נפרש על פניו כשהוא רואה אותי, הוא מתקרב אליי, ממתיק את שפתיי בנשיקה. ואני לא מדבר אליו. רק מצביע על העגל המוזהב שנמצא שם למטה, במרכז המחנה, על במה מפוארת. מבטו... מבטו מתמלא דמעות. אני מעביר את ידי בשערותיו, מוחה את דמעותיו באצבעותי. כמה השתנה מאז אותו יום שדיברתי אליו לראשונה. כמה הרצין מבטו, כמה העמיק השחור שבעיניו. הוא גידל זקן. קמטים כבר הופיעו על מצחו, קמטי דאגה וזקנה. לאבד אותו יהיה הדבר הנורא ביותר שקרה לי אי פעם... אבל זהו העם היחיד שמאמין בי, ולאבד את אמונתו משמע למות, לחדול מלהיות. עתה גם עייני שלי דומעות. -אני אוהב אותך תמיד, משה, זכור זאת ואל תשכח. לא משנה כמה רחוק אתה ממני. -אני אגרום להם להאמין בך, הם לעולם, לעולם לא ישכחו אותך. יעברו שנים, מאות, אלפי שנים, אבל הם לא ישכחו - - וגם אני לא. אנחנו עומדים חבוקים על ענן, רואים את השמש שכבר השלימה את זריחתה. הוא יחזור לעמו ואני לשמי התכלת שלי. הוא היחיד שיכול להציל את אמונתם בי, אבל בלעדיו, מה אני? זכרון נשיקתנו האחרונה עדיין מרחף על שפתי. למה היה חייב לבחור דווקא במילות הפרידה הכואבות ביותר? -אנחנו עוד נחזור להיות ביחד, כשיגיע הזמן אני אמות, ותיקח אותי לגן העדן שלך. חיוך הפנינים המעושה שלו, שהרכיב על מנת לעודד אותי, זהר לעברי כשהביט אחורה, אליי, במהלך דרכו המייגעת לתחתית ההר, חמוש בשני לוחות אבן חרוטים. -אני אוהב אותך בוב- לחש, כי ידע שגם ממרחק כזה אשמע. ומה, מה הייתי אמור להגיד לו, שמכל האגדות שמספרים האנשים דווקא את זו של חיים אחרי המוות הם המציאו? אני, בוב, שחשבתי על הכל כמעט, אצטרך לרכון אליו לכשתגיע שעתו בהר נבו, לנשק את שפתיו בפעם האחרונה, להצטער, לגמגם, סלח לי, אהוב יקר, הרי אני לא בראתי את גן העדן... (