חתולה מגרגרת
New member
קונצרט ראשון
ישבתי לבדי באולם הקונצרטים ליד הפסנתר. תוך חצי שעה מכניסים קהל, שיראו אותי מנגנת. כולם באים בשבילי. האולם יהיה מלא עד אפס מקום. אני אוהבת את החצי שעה המרגשת לפני. האדרנלין מתחיל לזרום בתוכי, ואני עושה חזרה אחרונה על היצירה האהובה עליי. התחלתי לנגן, וכל האולם רעד מידיי הבהירות ניתכות על הקלידים הקשים. קול מבוהל הסיח דעתי מהנגינה. המורה היקר שלי ישב בפינה בלי ששמתי לב. "תמשיכי, זה נפלא," הוא אמר בקול רך. הוא היה מבוגר ממני ביותר מ10- שנים, ומלווה אותי מגיל 6. עד "הנה הרגע הגדול שלך, ידעתי שתגיעי הנה. סוף סוף, בת 20 ומנגנת בקונצרט שלם משלך." דבריו ריגשו אותי, והוא ניגש להתיישב לידי. התחלתי לנגן את היצירה מחדש, והוא רפרף על יד שמאל בזמן שניגנתי, כדי לרמז לי שהליווי חזק מדי. התרגשות זרמה דרך ידיי אל לבי, התרגשות מהנגיעה העדינה שלו. הוא נעמד ונצמד אליי מאחורה, אני מנגנת ולבי פועם חזק. לא ידעתי אפילו למה. הבושם שלו אפף אותי. כמו בקבוק וודקה הוא היה בשבילי, משכר עד כדי עילפון. הוא העביר יד על ירכיי שהיו עטופות בחצאית סגולה כהה. "אל תפסיקי," הוא לחש באוזני. רגליי משתדלות ללחוץ על הפדל כמה שרק הצליחו. ידו הימנית התחילה לטייל לי על הבטן וידו השמאלית על הגב, במין תיאום שכזה. כולי הזדקפתי ועיניי נעצמו כאילו בלי רצון. ראשי נפל אחורה וידיי רעדו, אבל המשיכו לנגן בעדינות. "הידיים שלך כל-כך יפות...". שפתיו החלו לנשק לי את הצוואר חזק, והנגינה שלי הלכה והתחזקה איתו. הידיים שלו כבר היו מתחת חולצתי, מגששות שתיהן לעבר שדיי. רציתי להפסיק, כי תשומת לבי הייתה מופנית רק אליו. אבל לא הפסקתי. ניגנתי כמו שלא ניגנתי בחיי. ניגנתי בתשוקה. הוא העביר ידיו על גופי, גורם לי לרעוד מקצה אצבעותיי עד בהונות רגליי. הוא ירד עם יד אחת בין רגליי, כשיד אחת שלו מלטפת ולוחצת לי את הפטמה. נטרפתי. הזרמים עוברים לי בגוף, וידו מעסה לי את הירכיים, כאילו מבקשת רשות להיכנס לתוכי, להרגיש אותי נוטפת, בגללו. נאנחתי ב"כן", עם כמה שיכלתי לדבר. ידיי כאבו מהנגינה האינטנסיבית, אבל הלחישות הרכות שלו באוזניי וידו שנכנסת ויוצאת ממני, מלטפת אותי, משחקת בי... כל אלה אמרו לי להמשיך, והמשכתי בכוח, נאנחת ורוטטת כמו הקלידים עצמם. הנגינה הלכה והתחזקה, הקלידים כאילו מתנפצים איתי ביחד, הנגינה חודרת לי לגוף כמו אצבעותיו הארוכות. שלושתנו כאחד-המורה, הפסנתר ואני. נאנחת בקול, מתפוצצת עם הפסנתר. בוערת כולי, אני נאנחת אנחה אחת ארוכה ואחרונה, וגומרת בקול. ידיי נשמטות מהפסנתר ועיניי נשארות עצומות. הוא נשם עליי נשימות ארוכות, ואני מרגישה את לבו הולם על גבי. ידיו נשלחות לעבר הפסנתר, לנגן אקורד אחד אחרון שיסיים את היצירה. "עכשיו זה מושלם", הוא אמר.
ישבתי לבדי באולם הקונצרטים ליד הפסנתר. תוך חצי שעה מכניסים קהל, שיראו אותי מנגנת. כולם באים בשבילי. האולם יהיה מלא עד אפס מקום. אני אוהבת את החצי שעה המרגשת לפני. האדרנלין מתחיל לזרום בתוכי, ואני עושה חזרה אחרונה על היצירה האהובה עליי. התחלתי לנגן, וכל האולם רעד מידיי הבהירות ניתכות על הקלידים הקשים. קול מבוהל הסיח דעתי מהנגינה. המורה היקר שלי ישב בפינה בלי ששמתי לב. "תמשיכי, זה נפלא," הוא אמר בקול רך. הוא היה מבוגר ממני ביותר מ10- שנים, ומלווה אותי מגיל 6. עד "הנה הרגע הגדול שלך, ידעתי שתגיעי הנה. סוף סוף, בת 20 ומנגנת בקונצרט שלם משלך." דבריו ריגשו אותי, והוא ניגש להתיישב לידי. התחלתי לנגן את היצירה מחדש, והוא רפרף על יד שמאל בזמן שניגנתי, כדי לרמז לי שהליווי חזק מדי. התרגשות זרמה דרך ידיי אל לבי, התרגשות מהנגיעה העדינה שלו. הוא נעמד ונצמד אליי מאחורה, אני מנגנת ולבי פועם חזק. לא ידעתי אפילו למה. הבושם שלו אפף אותי. כמו בקבוק וודקה הוא היה בשבילי, משכר עד כדי עילפון. הוא העביר יד על ירכיי שהיו עטופות בחצאית סגולה כהה. "אל תפסיקי," הוא לחש באוזני. רגליי משתדלות ללחוץ על הפדל כמה שרק הצליחו. ידו הימנית התחילה לטייל לי על הבטן וידו השמאלית על הגב, במין תיאום שכזה. כולי הזדקפתי ועיניי נעצמו כאילו בלי רצון. ראשי נפל אחורה וידיי רעדו, אבל המשיכו לנגן בעדינות. "הידיים שלך כל-כך יפות...". שפתיו החלו לנשק לי את הצוואר חזק, והנגינה שלי הלכה והתחזקה איתו. הידיים שלו כבר היו מתחת חולצתי, מגששות שתיהן לעבר שדיי. רציתי להפסיק, כי תשומת לבי הייתה מופנית רק אליו. אבל לא הפסקתי. ניגנתי כמו שלא ניגנתי בחיי. ניגנתי בתשוקה. הוא העביר ידיו על גופי, גורם לי לרעוד מקצה אצבעותיי עד בהונות רגליי. הוא ירד עם יד אחת בין רגליי, כשיד אחת שלו מלטפת ולוחצת לי את הפטמה. נטרפתי. הזרמים עוברים לי בגוף, וידו מעסה לי את הירכיים, כאילו מבקשת רשות להיכנס לתוכי, להרגיש אותי נוטפת, בגללו. נאנחתי ב"כן", עם כמה שיכלתי לדבר. ידיי כאבו מהנגינה האינטנסיבית, אבל הלחישות הרכות שלו באוזניי וידו שנכנסת ויוצאת ממני, מלטפת אותי, משחקת בי... כל אלה אמרו לי להמשיך, והמשכתי בכוח, נאנחת ורוטטת כמו הקלידים עצמם. הנגינה הלכה והתחזקה, הקלידים כאילו מתנפצים איתי ביחד, הנגינה חודרת לי לגוף כמו אצבעותיו הארוכות. שלושתנו כאחד-המורה, הפסנתר ואני. נאנחת בקול, מתפוצצת עם הפסנתר. בוערת כולי, אני נאנחת אנחה אחת ארוכה ואחרונה, וגומרת בקול. ידיי נשמטות מהפסנתר ועיניי נשארות עצומות. הוא נשם עליי נשימות ארוכות, ואני מרגישה את לבו הולם על גבי. ידיו נשלחות לעבר הפסנתר, לנגן אקורד אחד אחרון שיסיים את היצירה. "עכשיו זה מושלם", הוא אמר.
