קול השופר
"השופר איננו ומעולם לא היה כלי נגינה. קולו של השופר, ובפרט כשהוא מרוסק לקולות השברים והתרועה, הוא קול צעקה, יללה וגניחה, קול מאיים, מרגיז ומפחיד. וכך אומר הרמב"ם בנושא זה: "...תקיעת שופר בראש השנה... רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם..." על כן, אין קול השופר מיועד להיות ערב לאוזן, תפקידו הוא לעורר ולזעזע, להקיץ את הנרדמים". (הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ) השופר מיוצר מקרנו של איל, הזכר בכבשים כשהוא מעל לגיל שנה. את השופרות הארוכים והמסולסלים מייצרים מקרן של "קודו" אחד ממיני האנטילופות. את הקרניים מייבאים מחו"ל בצורתן הגולמית, תהליך המיון והעיבוד נעשה כולו בארץ. הקרן חייבת להיות שלמה ללא סדק או שבר. לאחר תהליך המיון למציאת קרניים מתאימות. מפרידים בין הציפוי החיצוני של הקרן לבין עצם הקרן. את השופר מייצרים מהציפוי החיצוני. לאחר בדיקה נוספת למציאת שבר או סדק מתחילים בתהליך עובד הקרן. מעקרים את הקרן מכל מיני רמשים העלולים להמצא עליה או בתוכה. לאחר מכן מיישרים את הקרן שבצורתה המקורית היא מסולסלת. את הקרן מיישרים על פי מנהג העדה של המזמין, האשכנזים משתמשים בשופר ישר בתחילתו ומעוקל בסופו, הספרדים משתמשים בשופר ישר לכל אורכו וכו'. לאחר יישור הקרן והכנת הפיה מלטשים את השופר ויש הנוהגים לחרוט עליו עיטורים שונים על מנת ליפותו. בשלב הסופי מתאימים את הצליל שישמיע השופר לפי מנהגי העדות השונות: צליל גס ועבה, דק, בכייני ועוד. להפקת כל סוג של צליל נדרש עיבוד מיוחד. סוגי קולות השופר: תקיעה - קול אחד ארוך וממושך. שברים - שלושה קולות קצרים. מכונה בתלמוד גם גניחות. תרועה - מספר רב של קולות קצרים ביותר (לפחות שבעה). מכונה בתלמוד גם יללות. תקיעה גדולה - כמו התקיעה, אך ארוכה יותר. תקיעה גדולה נהוגה רק אצל יהודי אשכנז. תרועה גדולה - כמו התרועה, אך ארוכה יותר. תרועה גדולה נהוגה רק אצל יהודי ספרד ותימן. תקיעה בשופר בחודש אלול: החל מהיום הראשון של חודש אלול ועד לערב ראש השנה, תוקעים בשופר מידי יום, לאחר תפילת שחרית. בכל יום ארבע תקיעות. תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. מקור המנהג הוא בתקיעת השופר שתקעו במדבר בראש חודש אלול כאשר משה עלה להר-סיני לקבל את הלוחות השניים. תקעו בשופר במחנה שכל העם ידע שמשה עולה להר ולא יפלו שוב בחטא העגל. קול השופר נועד להזכיר לבני ישראל את התשובה שעשו לאחר חטא העגל והמחילה של הקב"ה. גם היום התקיעה בשופר נועדה לעורר את היהודי לעשות תשובה, תוקעים בשופר בשחרית כי זו השעה שבה עלה משה אל ההר. ובמשך כל החודש תוקעים להזכיר ליהודים כי ימי הדין של חודש תשרי קרבים. ביום בו חל ערב ראש השנה לא תוקעים בשופר להפריד בין תקיעת השופר של ימי אלול שהיא מצוות חכמים לבין תקיעת השופר של ראש השנה שהיא מצוות התורה. תקיעה בשופר להזכיר את עקדת יצחק ומעמד מתן תורה: לאחר עקדת יצחק הקריב אברהם אבינו איל על המזבח במקום בנו. המדרש מספר שאת השופר הראשון עשו מקרנו של אותו איל וזה השופר שאת קולו שמעו בני ישראל במעמד מתן-תורה: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות, י"ט, ט"ז). מעמד שבו הצהירו כל העם "נעשה ונשמע". תקיעת השופר בראש השנה, נועדה להזכיר את מסירות הנפש של האבות, אברהם אבינו שגילה מסירות נפש על קיום מצוות השם והיה מוכן לעלות לעולה את בנו יחידו. ויצחק אבינו שהסכים לעלות לעולה. וכן מזכירים את ההתחייבות שקיבלו על עצמם היהודים ללכת בדרכי התורה והמצוות. וכשנשמע קול השופר במרום כשהוא בוקע את כל הרקיעים ניתן כח למידת הרחמים להגן על ישראל מפני מידת הדין. טעמים וכוונות רבות נזכרו בדברי חכמינו למצוות תקיעת השופר, מהטעם הפשוט שהשופר מעורר את הלב, וכן אנו תוקעים בשופר של איל כדי להזכיר את עקדת יצחק, ועד הכוונות הנסתרות על פי הקבלה. אולם ברצוני להזכיר כאן את אחת הכוונת שמצד אחד יש בה עומק גדול ומצד שני פשטות נפלאה. וכך מסביר הרמ"ק, התקיעה הראשונה שבכל סידרה מבטאת את הישרות הטבעית של הנשמה, היא מבטאת את הילד הרך שעוד לא טעם טעם של חטא והוא נקי וטהור מעוונות. לאחר מכן, כשהילד גדל הוא נפגש עם סיבוכי ונפתולי העולם הזה, נאבק ומתנסה, וגם נופל וחוטא, ואת זה מבטאת התרועה, פעם כאנחה ופעם כבכי, על הפגמים שנאחזו במידותינו, ועל החטאים שנכשלנו בהם. ולאחר מכן מסתיימת הסדרה בתקיעה פשוטה נוספת, אשר שוב חוזרת ומבטאת את הישרות ואת הטוב, אך הפעם זה לאחר החזרה בתשובה, לאחר בקשת הסליחה. ולבסוף, בסיום כל התקיעות, תוקעים אנו תקיעה אחת גדולה וארוכה, המבטאת את סיום כל המאבקים והיסורים, את התיקון הגמור. את המעלה של הבעל תשובה, שדוקא לאחר החטא והכשלון, הוא מגיע אל השלמות כאדם עשיר בנסיונות, ואשר למרות הכל הצליח להתגבר על כל הקשיים ולתקן את נפשו. ועל זה אמרו: במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד, ב). (הרב אליעזר מלמד - "הלכות תקיעת שופר") תקיעת שופר - צעקתו של הלב של הנשמה היהודית: הבעל-שם-טוב מביא משל על משמעותה של תקיעת שופר בראש-השנה. בן מלך גלה לזמן ממושך מארמון המלוכה, וכאשר שב אחרי שנים, פרוע ולבוש קרעים, אין איש מכיר בו את הנסיך האובד. כשרואה הבן את אביו, הוא פורץ בזעקה מעומק ליבו: "אבא, אבא, הצילני!". המלך מזהה את קולו של בנו וזעקתו נוגעת עד עמקי נפשו, והוא ממהר להשיבו אליו. כך גם נשמות ישראל גלו מעל שולחן אביהן, ירדו מתחת כיסא הכבוד, הוכנסו לגוף גשמי והתגשמו בעוונות. בראש-השנה כמהה הנפש היהודית לשוב אל ה', ואז היא זועקת מעומק הלב, צעקה פנימית: "אבא, אבינו שבשמים, הצילנו!". זו משמעותה של תקיעת השופר - צעקת הלב של הנשמה היהודית. הוספת תגובה | הדפסה עדכונים אחרונים | דף הבית | מולטימדיה | פורומים | תורה במרחבי האינטרנט | כתוב לנו | הוסף למועדפים | הפוך לדף הבית | אתר חינם
"השופר איננו ומעולם לא היה כלי נגינה. קולו של השופר, ובפרט כשהוא מרוסק לקולות השברים והתרועה, הוא קול צעקה, יללה וגניחה, קול מאיים, מרגיז ומפחיד. וכך אומר הרמב"ם בנושא זה: "...תקיעת שופר בראש השנה... רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם..." על כן, אין קול השופר מיועד להיות ערב לאוזן, תפקידו הוא לעורר ולזעזע, להקיץ את הנרדמים". (הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ) השופר מיוצר מקרנו של איל, הזכר בכבשים כשהוא מעל לגיל שנה. את השופרות הארוכים והמסולסלים מייצרים מקרן של "קודו" אחד ממיני האנטילופות. את הקרניים מייבאים מחו"ל בצורתן הגולמית, תהליך המיון והעיבוד נעשה כולו בארץ. הקרן חייבת להיות שלמה ללא סדק או שבר. לאחר תהליך המיון למציאת קרניים מתאימות. מפרידים בין הציפוי החיצוני של הקרן לבין עצם הקרן. את השופר מייצרים מהציפוי החיצוני. לאחר בדיקה נוספת למציאת שבר או סדק מתחילים בתהליך עובד הקרן. מעקרים את הקרן מכל מיני רמשים העלולים להמצא עליה או בתוכה. לאחר מכן מיישרים את הקרן שבצורתה המקורית היא מסולסלת. את הקרן מיישרים על פי מנהג העדה של המזמין, האשכנזים משתמשים בשופר ישר בתחילתו ומעוקל בסופו, הספרדים משתמשים בשופר ישר לכל אורכו וכו'. לאחר יישור הקרן והכנת הפיה מלטשים את השופר ויש הנוהגים לחרוט עליו עיטורים שונים על מנת ליפותו. בשלב הסופי מתאימים את הצליל שישמיע השופר לפי מנהגי העדות השונות: צליל גס ועבה, דק, בכייני ועוד. להפקת כל סוג של צליל נדרש עיבוד מיוחד. סוגי קולות השופר: תקיעה - קול אחד ארוך וממושך. שברים - שלושה קולות קצרים. מכונה בתלמוד גם גניחות. תרועה - מספר רב של קולות קצרים ביותר (לפחות שבעה). מכונה בתלמוד גם יללות. תקיעה גדולה - כמו התקיעה, אך ארוכה יותר. תקיעה גדולה נהוגה רק אצל יהודי אשכנז. תרועה גדולה - כמו התרועה, אך ארוכה יותר. תרועה גדולה נהוגה רק אצל יהודי ספרד ותימן. תקיעה בשופר בחודש אלול: החל מהיום הראשון של חודש אלול ועד לערב ראש השנה, תוקעים בשופר מידי יום, לאחר תפילת שחרית. בכל יום ארבע תקיעות. תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. מקור המנהג הוא בתקיעת השופר שתקעו במדבר בראש חודש אלול כאשר משה עלה להר-סיני לקבל את הלוחות השניים. תקעו בשופר במחנה שכל העם ידע שמשה עולה להר ולא יפלו שוב בחטא העגל. קול השופר נועד להזכיר לבני ישראל את התשובה שעשו לאחר חטא העגל והמחילה של הקב"ה. גם היום התקיעה בשופר נועדה לעורר את היהודי לעשות תשובה, תוקעים בשופר בשחרית כי זו השעה שבה עלה משה אל ההר. ובמשך כל החודש תוקעים להזכיר ליהודים כי ימי הדין של חודש תשרי קרבים. ביום בו חל ערב ראש השנה לא תוקעים בשופר להפריד בין תקיעת השופר של ימי אלול שהיא מצוות חכמים לבין תקיעת השופר של ראש השנה שהיא מצוות התורה. תקיעה בשופר להזכיר את עקדת יצחק ומעמד מתן תורה: לאחר עקדת יצחק הקריב אברהם אבינו איל על המזבח במקום בנו. המדרש מספר שאת השופר הראשון עשו מקרנו של אותו איל וזה השופר שאת קולו שמעו בני ישראל במעמד מתן-תורה: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות, י"ט, ט"ז). מעמד שבו הצהירו כל העם "נעשה ונשמע". תקיעת השופר בראש השנה, נועדה להזכיר את מסירות הנפש של האבות, אברהם אבינו שגילה מסירות נפש על קיום מצוות השם והיה מוכן לעלות לעולה את בנו יחידו. ויצחק אבינו שהסכים לעלות לעולה. וכן מזכירים את ההתחייבות שקיבלו על עצמם היהודים ללכת בדרכי התורה והמצוות. וכשנשמע קול השופר במרום כשהוא בוקע את כל הרקיעים ניתן כח למידת הרחמים להגן על ישראל מפני מידת הדין. טעמים וכוונות רבות נזכרו בדברי חכמינו למצוות תקיעת השופר, מהטעם הפשוט שהשופר מעורר את הלב, וכן אנו תוקעים בשופר של איל כדי להזכיר את עקדת יצחק, ועד הכוונות הנסתרות על פי הקבלה. אולם ברצוני להזכיר כאן את אחת הכוונת שמצד אחד יש בה עומק גדול ומצד שני פשטות נפלאה. וכך מסביר הרמ"ק, התקיעה הראשונה שבכל סידרה מבטאת את הישרות הטבעית של הנשמה, היא מבטאת את הילד הרך שעוד לא טעם טעם של חטא והוא נקי וטהור מעוונות. לאחר מכן, כשהילד גדל הוא נפגש עם סיבוכי ונפתולי העולם הזה, נאבק ומתנסה, וגם נופל וחוטא, ואת זה מבטאת התרועה, פעם כאנחה ופעם כבכי, על הפגמים שנאחזו במידותינו, ועל החטאים שנכשלנו בהם. ולאחר מכן מסתיימת הסדרה בתקיעה פשוטה נוספת, אשר שוב חוזרת ומבטאת את הישרות ואת הטוב, אך הפעם זה לאחר החזרה בתשובה, לאחר בקשת הסליחה. ולבסוף, בסיום כל התקיעות, תוקעים אנו תקיעה אחת גדולה וארוכה, המבטאת את סיום כל המאבקים והיסורים, את התיקון הגמור. את המעלה של הבעל תשובה, שדוקא לאחר החטא והכשלון, הוא מגיע אל השלמות כאדם עשיר בנסיונות, ואשר למרות הכל הצליח להתגבר על כל הקשיים ולתקן את נפשו. ועל זה אמרו: במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד, ב). (הרב אליעזר מלמד - "הלכות תקיעת שופר") תקיעת שופר - צעקתו של הלב של הנשמה היהודית: הבעל-שם-טוב מביא משל על משמעותה של תקיעת שופר בראש-השנה. בן מלך גלה לזמן ממושך מארמון המלוכה, וכאשר שב אחרי שנים, פרוע ולבוש קרעים, אין איש מכיר בו את הנסיך האובד. כשרואה הבן את אביו, הוא פורץ בזעקה מעומק ליבו: "אבא, אבא, הצילני!". המלך מזהה את קולו של בנו וזעקתו נוגעת עד עמקי נפשו, והוא ממהר להשיבו אליו. כך גם נשמות ישראל גלו מעל שולחן אביהן, ירדו מתחת כיסא הכבוד, הוכנסו לגוף גשמי והתגשמו בעוונות. בראש-השנה כמהה הנפש היהודית לשוב אל ה', ואז היא זועקת מעומק הלב, צעקה פנימית: "אבא, אבינו שבשמים, הצילנו!". זו משמעותה של תקיעת השופר - צעקת הלב של הנשמה היהודית. הוספת תגובה | הדפסה עדכונים אחרונים | דף הבית | מולטימדיה | פורומים | תורה במרחבי האינטרנט | כתוב לנו | הוסף למועדפים | הפוך לדף הבית | אתר חינם