קול באישה, האמנם???
אנשים יקרים! זו הפעם הראשונה שאני כותבת לכם בפורום, אע``פ שכבר עיינתי בכמה הודעות של החברים הותיקים, ונהניתי (עד היום לא הרגשתי שום צורך להגיב על ההודעות, מאחר ובד``כ היה מישהו שייצג את הגישה שלי או שענו לי על השאלה עוד לפני ששאלתי...). הפעם אני רוצה להציג שאלה חדשה, אבל לא ממש מתוך רצון לבחור את הדרך שלי אלא יותר כדי לשמוע מהן הגישות השונות שיש בנידון... אז השאלה היא בעצם, ``קול באישה ערווה``, האמנם? (אני יודעת שזה נושא נדוש שיצא להרבה מכם מכל הכוונים, אבל בדקתי וראיתי שבעצם אין לי מושג איזו מכל הגישות הקיימות היא הגישה הרווחת ביותר בקרב הפוסקים...) סביר להניח שהתשובה לשאלה תהיה כן, ואז רציתי לשאול עד לאן הולכים עם זה? אז בהנחה שהדיבור שלי עדיין לא נחשב לטמא לפי רוב הדיעות (דיבור בתור צלילים. אני לא מדברת על הקטע שלגבר אסור לשוחח איתי שיחות בטלות כי הרי אני עלולה לכשף/להניא אותו מלימוד תורה כך שיגיע לידי ביטול זמן...וזה נושא אחר), אני אגש ישר לקטע של השירה... לשיר סולו-אסור, וזה גם הגיוני מאד-אני מקבלת את העובדה ששירה של נשים משפיעה על הגבר בצורה לא רצויה, יותר מאשר שירת הגבר משפיעה על האישה, ולכן הגבילו אותנו. אבל האם צודקים מי שאומרים שאסור לנשים לשיר בפני גבר בכלל??? הרי אם יעמדו עשר בנות, או יותר (ועל אחת כמה וכמה אם הגבר שמולן לא מכיר את קולותיהן... ), מסופקני אם זה יזיז לו בכלל.. (בצורה היצרית של העניין). ואם מתירים לאישה לשיר עם עוד כמה נשים, אז בכמה קולות אסור ובכמה מותר..? ולמה? * חוץ מזה... שמעתי על גישה שאומרת שאמנם מחוץ לבית אסור לשיר, אבל אישה בביתה- מותר לה לשיר חופשי, גם אם יש אורח והיא שרה לבד. למה? כי זה הבית שלה, ואם הוא לא רוצה לשמוע הוא לא חייב להיות שם... האמנם???? לדעתי הגישה הזו לא נכונה, כי עד כמה שאני רואה את זה, העניין של קול באישה ערווה הוא עניין של צניעות. ואם אני אנסה להסיק דבר מתוך דבר, כמו שיש גדרי צניעות ללבוש- ואותם גדרי הצניעות תופסים מחוץ לבית ובתוכו (נניח שאישה תלך עם 3/4 ברחוב, ויגיע אליה לביקור הביתה גבר, הרי לא יעלה על הדעת שבגלל שהיא בבית שלה היא תשב בסלון מולו עם מכנסים וגופיה רק בגלל שזה הבית שלה... או שמותר להתלבש ככה או שאסור), ככה אותו הרעיון לגבי שירה.. לא ייתכן שמחוץ לבית זה מעשה אסור, אבל בתוכו זה מותר. וכמו שטוענים שלאישה יש אחריות על הגבר ( כך שאם היא תלך לא צנועה ברחוב היא בעצם מחטיאה אותו ולכן גם היא חוטאת), ככה גם בשירה.. או שמותר לו לשמוע, או שאסור ואז כשהיא תשיר לידו היא חוטאת בעצמה, ולא ניתן להגיד ``בעיה שלו, זה הבית שלי.. לא רוצה-שילך``. לכן רציתי לדעת אם באמת יש גישה כזו או שזה... בלבול. * דבר נוסף.... מה קורה כשאישה נשואה נמצאת בבית, בתקופה שהיא אסורה על בעלה? האם היא אסורה עליו גם בנושא הזה? ואם כן, זו הרי הגבלה ממש לא הוגנת, מאחר והיא בעיקרון כן ``שלו``, ונוצר מצב שבו היא כלואה בבית שלה... לא יכולה לשיר בחוץ, לא יכולה לשיר בבית.. (בהנחה שלא לכולן מספיק לשיר באמבטיה... ). מה קורה אם היא רוצה לשיר לילד שיר לפני השינה? היא צריכה לדאוג שהבעל לא יהיה בבית?? הרי זה לא נורמלי, ולא הגיוני. * אני מודעת לזה שיש אנשים שהקטע הזה בכלל לא מפריע להם.... ולא מבינים למה אנשים אחרים עושים מזה כזה עניין גדול. אבל בתור אחת שזה כן חשוב לה, הייתי שמחה מאד לקבל תשובות. וממה שראיתי, בהחלט יש כאן אנשים שביכולתם לענות לי.... תודה מראש! ( סליחה אם משהו נכתב בצורה לא ברורה או מבולגנת... היה לי יום ארוך, וחסרות לי כמה שעות שינה טובות... ) אתם יכולים להעביר ביקורת כרצונכם, לבקש הבהרות וכו` ואני אשמח לשמוע מה יש לכם להגיד בנושא מכל כיוון אפשרי. * עכשיו.. אם יורשה לי רק להביא שאלה בנושא אחר לחלוטין... לפני כמה ימים ST הביאה לפורום מאמר בנושא אמונה, ומה יעשה אדם שהוא רציונלי עד כדי כך שאפילו אם רוצה מאד ומנסה להאמין, הוא לא מצליח. הרב שאליו נשלחה השאלה, הביא שם תשובה ארוכה מאד, רציתי רק לשאול שאלה אחת.... (אני מביאה כאן ציטטות מתוך המאמר שהרגשתי כי הן רלבנטיות ויוכלו להסביר את הנקודה בצורה הברורה ביותר ואז אשאל את השאלה...) בחלק שקודם לציטוט הוא מסביר למה הגיוני כי יש אלוהים, (ST כבר סיכמה ל נו את המאמר הנ``ל).... ואז הרב ממשיך....: -``נכון הוא, כי גם אם הדברים האמורים כאן מענינים, אולי אפילו הגיוניים, או סבירים, עדיין אינם מספקים את מי שאינו חש בקיומו של חוש זה בתוכו, אינו קולט את המציאות האלוקית בתחושה של אמת פנימית, גם אם יודה כי הנעלם והמופלא ביותר אכן אפשרי הוא, עדיין אינו חש בתוכו את אמיתתו, ובודאי שלא יוכל לכוון על פיו את אורחות חייו ואת כוחות נפשו. זאת משום שחוש זה אמנם קיים בכולנו אך אינו פעיל מעצמו. עיוור הוא מלידה ודוק מכסה אותו.`` -``הטיפול הרפואי, האמצעים המעשיים לפקיחת החוש - הן המצוות המעשיות.`` ``רק חיי אמונה מעשיים, קיום מצוות התור, רק הם יגרמו לך חוויה של אמונה, תחושה של אלוקות. רק הם יסירו את מה שאוטם את החוש, ויפתחוהו לקליטת המציאות האלוקית.`` עד הנה הציטוט. עכשיו לנקודה שרציתי להציג- לטענת מחבר המאמר הנ``ל ( שהוא גם מחבר ``אמונות``), התרופה לפתיחת החוש האמוני (=החוש השישי=האנטנה לקליטת גלי האנרגיה הרוחניים וכו` ) היא קיום המצוות=חיי אמונה מעשיים. ואני שואלת.... ******* מה גורלו של אדם שמקיים וחי חיי תורה אבל בכ``ז לא מרגיש שום קשר או חוש שכזה??****** (אין לי שורת סיום, אז ביי... ) אהליבמה
אנשים יקרים! זו הפעם הראשונה שאני כותבת לכם בפורום, אע``פ שכבר עיינתי בכמה הודעות של החברים הותיקים, ונהניתי (עד היום לא הרגשתי שום צורך להגיב על ההודעות, מאחר ובד``כ היה מישהו שייצג את הגישה שלי או שענו לי על השאלה עוד לפני ששאלתי...). הפעם אני רוצה להציג שאלה חדשה, אבל לא ממש מתוך רצון לבחור את הדרך שלי אלא יותר כדי לשמוע מהן הגישות השונות שיש בנידון... אז השאלה היא בעצם, ``קול באישה ערווה``, האמנם? (אני יודעת שזה נושא נדוש שיצא להרבה מכם מכל הכוונים, אבל בדקתי וראיתי שבעצם אין לי מושג איזו מכל הגישות הקיימות היא הגישה הרווחת ביותר בקרב הפוסקים...) סביר להניח שהתשובה לשאלה תהיה כן, ואז רציתי לשאול עד לאן הולכים עם זה? אז בהנחה שהדיבור שלי עדיין לא נחשב לטמא לפי רוב הדיעות (דיבור בתור צלילים. אני לא מדברת על הקטע שלגבר אסור לשוחח איתי שיחות בטלות כי הרי אני עלולה לכשף/להניא אותו מלימוד תורה כך שיגיע לידי ביטול זמן...וזה נושא אחר), אני אגש ישר לקטע של השירה... לשיר סולו-אסור, וזה גם הגיוני מאד-אני מקבלת את העובדה ששירה של נשים משפיעה על הגבר בצורה לא רצויה, יותר מאשר שירת הגבר משפיעה על האישה, ולכן הגבילו אותנו. אבל האם צודקים מי שאומרים שאסור לנשים לשיר בפני גבר בכלל??? הרי אם יעמדו עשר בנות, או יותר (ועל אחת כמה וכמה אם הגבר שמולן לא מכיר את קולותיהן... ), מסופקני אם זה יזיז לו בכלל.. (בצורה היצרית של העניין). ואם מתירים לאישה לשיר עם עוד כמה נשים, אז בכמה קולות אסור ובכמה מותר..? ולמה? * חוץ מזה... שמעתי על גישה שאומרת שאמנם מחוץ לבית אסור לשיר, אבל אישה בביתה- מותר לה לשיר חופשי, גם אם יש אורח והיא שרה לבד. למה? כי זה הבית שלה, ואם הוא לא רוצה לשמוע הוא לא חייב להיות שם... האמנם???? לדעתי הגישה הזו לא נכונה, כי עד כמה שאני רואה את זה, העניין של קול באישה ערווה הוא עניין של צניעות. ואם אני אנסה להסיק דבר מתוך דבר, כמו שיש גדרי צניעות ללבוש- ואותם גדרי הצניעות תופסים מחוץ לבית ובתוכו (נניח שאישה תלך עם 3/4 ברחוב, ויגיע אליה לביקור הביתה גבר, הרי לא יעלה על הדעת שבגלל שהיא בבית שלה היא תשב בסלון מולו עם מכנסים וגופיה רק בגלל שזה הבית שלה... או שמותר להתלבש ככה או שאסור), ככה אותו הרעיון לגבי שירה.. לא ייתכן שמחוץ לבית זה מעשה אסור, אבל בתוכו זה מותר. וכמו שטוענים שלאישה יש אחריות על הגבר ( כך שאם היא תלך לא צנועה ברחוב היא בעצם מחטיאה אותו ולכן גם היא חוטאת), ככה גם בשירה.. או שמותר לו לשמוע, או שאסור ואז כשהיא תשיר לידו היא חוטאת בעצמה, ולא ניתן להגיד ``בעיה שלו, זה הבית שלי.. לא רוצה-שילך``. לכן רציתי לדעת אם באמת יש גישה כזו או שזה... בלבול. * דבר נוסף.... מה קורה כשאישה נשואה נמצאת בבית, בתקופה שהיא אסורה על בעלה? האם היא אסורה עליו גם בנושא הזה? ואם כן, זו הרי הגבלה ממש לא הוגנת, מאחר והיא בעיקרון כן ``שלו``, ונוצר מצב שבו היא כלואה בבית שלה... לא יכולה לשיר בחוץ, לא יכולה לשיר בבית.. (בהנחה שלא לכולן מספיק לשיר באמבטיה... ). מה קורה אם היא רוצה לשיר לילד שיר לפני השינה? היא צריכה לדאוג שהבעל לא יהיה בבית?? הרי זה לא נורמלי, ולא הגיוני. * אני מודעת לזה שיש אנשים שהקטע הזה בכלל לא מפריע להם.... ולא מבינים למה אנשים אחרים עושים מזה כזה עניין גדול. אבל בתור אחת שזה כן חשוב לה, הייתי שמחה מאד לקבל תשובות. וממה שראיתי, בהחלט יש כאן אנשים שביכולתם לענות לי.... תודה מראש! ( סליחה אם משהו נכתב בצורה לא ברורה או מבולגנת... היה לי יום ארוך, וחסרות לי כמה שעות שינה טובות... ) אתם יכולים להעביר ביקורת כרצונכם, לבקש הבהרות וכו` ואני אשמח לשמוע מה יש לכם להגיד בנושא מכל כיוון אפשרי. * עכשיו.. אם יורשה לי רק להביא שאלה בנושא אחר לחלוטין... לפני כמה ימים ST הביאה לפורום מאמר בנושא אמונה, ומה יעשה אדם שהוא רציונלי עד כדי כך שאפילו אם רוצה מאד ומנסה להאמין, הוא לא מצליח. הרב שאליו נשלחה השאלה, הביא שם תשובה ארוכה מאד, רציתי רק לשאול שאלה אחת.... (אני מביאה כאן ציטטות מתוך המאמר שהרגשתי כי הן רלבנטיות ויוכלו להסביר את הנקודה בצורה הברורה ביותר ואז אשאל את השאלה...) בחלק שקודם לציטוט הוא מסביר למה הגיוני כי יש אלוהים, (ST כבר סיכמה ל נו את המאמר הנ``ל).... ואז הרב ממשיך....: -``נכון הוא, כי גם אם הדברים האמורים כאן מענינים, אולי אפילו הגיוניים, או סבירים, עדיין אינם מספקים את מי שאינו חש בקיומו של חוש זה בתוכו, אינו קולט את המציאות האלוקית בתחושה של אמת פנימית, גם אם יודה כי הנעלם והמופלא ביותר אכן אפשרי הוא, עדיין אינו חש בתוכו את אמיתתו, ובודאי שלא יוכל לכוון על פיו את אורחות חייו ואת כוחות נפשו. זאת משום שחוש זה אמנם קיים בכולנו אך אינו פעיל מעצמו. עיוור הוא מלידה ודוק מכסה אותו.`` -``הטיפול הרפואי, האמצעים המעשיים לפקיחת החוש - הן המצוות המעשיות.`` ``רק חיי אמונה מעשיים, קיום מצוות התור, רק הם יגרמו לך חוויה של אמונה, תחושה של אלוקות. רק הם יסירו את מה שאוטם את החוש, ויפתחוהו לקליטת המציאות האלוקית.`` עד הנה הציטוט. עכשיו לנקודה שרציתי להציג- לטענת מחבר המאמר הנ``ל ( שהוא גם מחבר ``אמונות``), התרופה לפתיחת החוש האמוני (=החוש השישי=האנטנה לקליטת גלי האנרגיה הרוחניים וכו` ) היא קיום המצוות=חיי אמונה מעשיים. ואני שואלת.... ******* מה גורלו של אדם שמקיים וחי חיי תורה אבל בכ``ז לא מרגיש שום קשר או חוש שכזה??****** (אין לי שורת סיום, אז ביי... ) אהליבמה
ג. מה לעזאזל אנחנו אשמות?????? (-; אשמח לשמוע תשובות... נ.ב לא מפסיקה לשיר