קובולדים

[הלדין]

קובולדים

המלומדים, בקרב בני האנוש, מסווגים אותם לרוב יחד עם הגמדים בשל מספר מאפיינים משותפים דומים, למרות מחאות הגמדים עצמם. קובולד ממוצע ניחן בפרווה סמורה, בדומה לכלב, והחלקים היחידים בגוף שלהם שנקיים יחסית מפרווה הם הפנים שלהם וכפות היידים והרגליים שלהם. קומתם נמוכה ועיקר הקובולדים מצויים בין המטר לשמונים הסנטימטר להוציא יוצאי דופן, שנדבר עליהם בהמשך. עיני הקובולד מלוכסנות וחסרות לובן. תוחלת חייהם הממוצעת הינה כמאתיים שנה אבל רבים מהם מתים, הן במלחמות והן ממחלה, בטרם הם מגיעים לגיל זה. הברונט דים, לפי האגדה, חי כמאתיים וחמישים שנה ועד היום צאצאיו מאריכים לחיות עד מאתיים שנה לפחות.(יש הטוענים שהם למדו משהו מבני האנוש המקנה להם את בריאותם זו) שעירותם, אף על פי שהם שעירים בהרבה מגמדים, וקומתם הנמוכה וחיבתם למקומות חשוכים היא שהביאה את המלומדים לסווגם יחד עם הגמדים. ראשית גזע הקובולדים לוטה בערפל. פייטניהם מדברים על יער בראשית אפל ומרובה עצים שהיה מקודש לצייד אלוהי של תרבות קדומה. לפי הפייטנים, חש הצייד האלוהי צורך ללמד את משנתו לבני התמותה, אבל אפילו מאמיניו אהבו יותר את מסעו הציד עמו מאשר את חוכמתו. הוא ברא את הקובולדים כתלמידיו. הקובולדים קוראים לאותו צייד אלוהי "ארמן", היוצר בשפתם הראשה, ומקדשו הגדול מצוי אי שם, במיקום שאינו ידוע לאיש. בשלב מסויים, אותו קבעו פייטני אותו גזע, כמאה וחמישים שנה לאחר בריאת הקובולדים ולידת הדור השני, נפגשו הקובולדים עם בני האנוש, מאמיני ארמן. הפגישה הסתיימה במוות והקובולדים התנכרו ממאמיניו האנושיים של ארמן. הם מופיעים לראשונה במהלך מלחמת האיחוד של אוברונד כחיילים בשורות בית אחד בשם הארפנוי(מהם יצאו לימים בני הארפיה). בכתבים ששרדו מאותם ימים כתוב שמם לראשונה "קו-באלד" גמד הקוף. לאחר הפשרה האלוהית שנכפתה על שבעת הצדדים הניצים, מוסרת הכתובה, היגרו הקובולד לצפון אוברונד ובאו תחת שילטון האראק(אשר שלטו מאז בחלקה הצפוני ביותר של אוברונד). במלחמות הגבול הנצחיות עם אנשי הסוס מהצפון, נודעו שניים מהקובולדים לתהילה: הראשון היה דים "לב הזהב", שקומתו הייתה כקומת אדם קטן, שכוח הקובולדים בפיקודו חדר פעמים רבות לתוך שממות אלו והביא עמו סוסים רבים. כתמורה לכך, העניק לו לורד האראק תואר אצילות של בארונט. אחד מצאצאי דים, הבארונט קוליין, נודע בתולדות הקובולדים מכיוון שנישא לאחד מבנות האראק והפך לרוזן קוליין.(דרגה אחת מתחת לדוכס, תוארו של לורד האראק) אלה תולדות הקובולד בצפון אוברונד. הקובולדים חזקים וזריזים. הם רואים באפילה היטב בעוד אור היום מכאיב להם ועל כן נוהגים שועיהם להרכיב עדשות כהות בצאתם למצודת האראק ובמלחמותיהם. אין הם מייחסים חשיבות לריח הגוף שלהם אבל שועיהם למדו את אומנות הבשמים כדי למצוא חן בעיני פטרוניהם. הנשק האהוב עליהם הוא האלה הפשוטה, שאותה הם יכולים להכין על נקל. רק שועיהם, שטעםם מעודן יותר, נושאים חרבות. ניתן למצוא כפרים שלהם במעמקי היערות המפרידים בין צפון אוברונד לשממות אנשי הסוסים, בעיקר ביערות המצויים בתחומי הארץ אוברונד. דים בהשפעת פטרוניו ובניו אחריו בנו מצודה עגולה המתנשאת לגובה רב והקובולדים עדיין ממשיכים לבנות אותה. כאן נמצא הריכוז הגדול ביותר שלהם, כ-200,000 קובולדים. הם מכבדים את בני האנוש, בשל עליונותם המספרית והפיסית.(בחימוש, בעיקר. מבחינה פיסית, הקובולד חזק יותר מבן אנוש, אבל מה זה יעזור לו נגד פלדה) העלפים נחשבים בקרבם לאגדה ותו לאו. הגמדים המבקרים אצלם לעיתים קרובות נחשבים כדודנים שאור השכינה לא נגה עליהם. הקובולד האדוק בדתו יעשה טוב אם ימיר גמד אחד לפחות לאמונת ארמן בחייו. הקובולדים מצויים במלחמה עם האורקים האדומים, יושביו הקודמים של היער, שנקראים כך משום מנהגם של לוחמיהם להצטבע בדם קורבנותיהם.

 

[l o s t]

יפה מאוד ....

הסיפור הזה מראה שהקובלדים הם לא סתם בשר תותחים .....

 

[הלדין]

קובולד שלגים

יבשת טינטלאן, שאוברונד מצויה בדרומה, הינה יבשת רחבת ידיים בצפון העולם הנושב. המחוז הצפוני ביותר הינו טונדרה הניחנת בקיץ קצר ומואר ובחורף ארוך וחשוך, התנאים המועדפים על הקובולדים.(בעיקר החורפים הארוכים והחשוכים. הם נוהגים לישון במערות שלהם במהלך הקיצים) קובולד השלגים הינו בעל פרווה לבנה ואצבעותיו מסתיימים בטפרים מעוקלים שבהם הוא משתמש לחפירה ולציד. תוחלת חייהם קצרה במחצית מזו של קרוביהם הדרומיים בשל אורח חייהם הקשה. המקומיים מכנים אותם צ´לוטי והם נחשבים בעינם לקרובי משפחה של איש השלג הענק. לפי מסורת הצ´לוטי, אבות אבותיהם הגיעו לכאן בשל חלום שחלמו, במשותף, חמש עשרה ראשי השבטים. בחלום הורה ארמן להם ולאנשיהם לעקוב אחרי יצור פלאי ושחור בעל מקור הזהב וקסדת הכסף. הצ´לוטי מכנים אותו האלוף רומן.(בשפת הצ´לוטי נשתיירו רק שישה מילים מהשפה הראשה. "רומן" פירושו חכם) בהגיעם למחוז הזה, הורה להם האלוף רומן לשמור על הארץ הזו מכל רע ולזכור מי הם ומה הם. לפי מסורת הצ´לוטי, האלוף רומן הופיע שבעה פעמים בעבר כדי לראות אם הם מילאו את ההבטחה ובכל פעם תקוותו נכזבה. אויביהם המרים ביותר של הצ´לוטי הם עלפי הטונדרה. אלה הגיעו אחרי הצ´לוטי ואף הם מודים בעובדה זו אבל זה לא מפחית מהאיבה בין שני הצדדים. בעוד רוב יושבי הטונדרה הם נוודים החיים מציד ומרעה, בחרו העלפים להיות חקלאים וזה כמובן נוגד את הצו האלוהי של האלוף רומן, כפי שהוא מתפרש אצל כמה משבטיהם של הצ´לוטי. השבטים הללו מרכזים את מיטב מאמציהם כנגד כליאי אור השמש של העלפים, מתקנים קסומים האוצרים את אור השמש בקיץ ומשחררים אותו בחורף. לדעתם, השמדתם תגרום לעלפים להפסיק לחלל את האדמות עם שתיליהם המשוקצים.היות והעלפים אינם חמושים יותר טוב מהצ´לוטי, קיים לעת עתה תיקו ביניהם אך חדירות הצ´לוטי הפכו את החברה העלפית בטונדרה מאוסף בלתי מאורגן של יישובים כפריים לממלכה מאוחדת תחת מלך שתכליתה אחת והיא לגרש את כל השבטים הללו מתחומה, אפילו את אלה שלא עשו להם כלום. אגדות הצ´לוטי אומרות שכאשר האלוף רומן יחזור הפעם, הוא יראה שאנשיו זוכרים ויביא מהדרום את אנשיו ואלה יכחידו סופית את השיקוצים הללו. הצ´לוטי מאורגנים בחמש-עשרה שבטים הנקראים על שם האלופים האגדיים שהקימו אותם. השבט הגדול ביותר הוא שבט ניינוק וראש שבט ניינוק נחשב לנגיד אצל השבטים הקטנים יותר, להוציא שלושה. שלושה אלו הם הגילי, הזודו והטארו. אלה הם שבטים האדוקים בדתם והם המקור לכל הצרות של ממלכת העלפים. ראש שבט הניינוק מעודד אותם בסתר בשעה שהוא מנסה לשכנע את האויב שהוא פועל כדי לרסן את השבטים האלה.(ראש השבט הינו פוליטיקאי מנוסה הרואה, באימה, את התעצמות הממלכה הזו. אין המדובר עוד בעלפים מקומיים אלא מגיע כרגע גל חדש של מהגרים מהדרום ואלה מלמדים את דודניהם הצפוניים שיעורים שתוצאותיהם יהיו קטלניות מאד לשבטי הצ´לוטי) כל שבט גר במערכת מערות משלו. הניינוק מתגוררים בתוך הר געש רדום. הגילי, הטארו והזודו מתגוררים במערות הסמוכות לאיזורי התנחלותם של העלפים.(כמובן שמאחורי הפשיטות הלומות האמונה הללו, מסתתרים גם מניעים מעשיים יותר. העלפים מבריחים את חיות הציד של הצ´לוטי, או לחליפין מבייתים אותן. הצ´לוטי, בדומה לכלל עם הקובולדים, אינם אוהבים לעזוב דבר שעמלו וטרחו בו במשך מאות בשנים כמו המערות שלהם) יחס הצ´לוטי לבני האנוש הוא יחס שווה נפש. היחס שלהם לשאר שוכני הטונדרה הינו עוינות מנומסת.(הם אינם אוהבים אותם אבל הם אינם מתעבים אותם כל כך כמו שהם מתעבים את עלפי הטונדרה)

 

[הלדין]

ענקי ההרים

למעשה ענקי הההרים וענקי הגבעות הם אותו המין אבל ענקי ההרים ניחנו בחזה רחב יותר והם חזקים יותר וזריזים יותר מקרוביהם יושבי הגבעות. הם התיישבו בהרי הכתר(הם נקראים כך בשל צורתם, לא מכיוון שעיר הבירה שוכנת בהם) לפני אלפי שנים, אחרי הפשרה האלוהית של אוברונד. ענקי ההרים נחשבים לבעלי בריתם של דרקוני ההרים, הסובלים מעת לעת חדירות של גנבי ביצים.(ביצים אלו מגיעות אל אורוות הלורדים. כאשר הביצה בוקעת, ניתן גור הדרקון לבנו של הלורד(או בתו, במקרים נדירים מאד) והגור מתקשר לבעליו ומוכן לשאת אותו על גבו אף בבגרותו.) ענקי ההרים נחשבים, על כן, כמטרד בחצרות הלורדים, מכיוון שהם עוצרים את אספקת הביצים לאורוותיהם. ענקי ההרים הם ברובם נוודים החיים על עדרי בהמות הענק שלהם הרועות בכר המרעה השוכן למרגלות הרי הכתר.(רוב האנשים טוענים שאלה בהמות שהוגדלו באמצעים מאגיים. טענה דומה קיימת לגבי מזונן.) עם זאת, במאות האחרונות, עם חדירת הסחר להרים, התחילו לבנות הענקים עיר בעמק הבדולח. מטרתה הראשונית של העיר הייתה לשמש כאכסניה לעוברי אורח אבל לאחר כמה דורות נאסרה כניסת בני אנוש וגזעים אחרים לעיר והיא מיועדת אך ורק לזקני הענקים. הענקים, בתור חברה שבטית, מעניקים כבוד רב לזקניהם ומכיוון שמעטים מהם מגיעים לגיל הרשמי של זקן השבט, מעמד זה שומר על יוקרתו. פייטני הענקים(או המקבילה התרבותית) שרים על הים הגדול בצפון הקרוי בלשונם "היימו"(הים הראשון) ממנו יצאו ראשוני הענקים.(הכוונה היא למאה ועשרים הענקים הראשונים, ולא לחמשת האבות הרשמיים של ענקי הההרים) במשך חמשת אלפים שנה, נעו ונדו אבות אבותיהם של ההיימני("בני הים הראשון") עד שהגיעו לארץ ברוכה זו. לדעת המלומדים, קדמו להיימני הללו תרבות קדומה יותר של ענקים, האחראית הן לבהמות הענק והן לכר המרעה שלהן. גירסה זו מוסכמת אף על ההיימני עצמם אם כי הם טוענים שאלה היו אלים ולא ענקים פשוטים. האלוהות של ההיימני היא מנור, שאין לה מין, השוכנת בהיכלה שמתחת לגלי הים הראשון בצפון. שליחיה של מנור היו אלה שהכשירו ארץ זו לפניהם, כך טוענים פייטני ההיימני.(אלוהות זו ידועה גם בשמות אחרים למלומדים ואחת מהתגלמויותיה נסגדת בעיר הבירה עצמה) לאחרונה, למדו ציידי הביצים תעלולים חדשים. במקום לחטוף את ביצי הדרקונים, הם החליטו לחטוף את ילדי הענקים בתור עבדים, המיוצאים בדרך הים לאונכלומר במערב. הם בדרך כלל שוכרים ענק גבעות ומתחבאים באחד מכיסיו, כאשר הוא בא לאחד ממחנות ההיימני ועמו סחורה(אותם מספקים הציידים עצמם) ואז הם יורדים מהכיס. ילדי הענקים בדרך כלל נמצאים בחלק נפרד של המחנה ומה שעל הצייד לעשות הוא להיראות מבוגר ומרשים ויצר הצייתנות, המושרש בהם מינקות, יעשה את שאר העבודה עבורו. הציידים, המכירים את דרכי הההרים, מובילים את הילדים אל עיר הנמל המסואבת הנקרא בפי הענקים איישאקו("קללת ים"). כעת, הם מתלבטים אם לאסור את בואם של קרוביהם למחנותיהם וחוששים שאם יקרה הדבר, ימצאו הציידים דרך אחרת. זקן הענקים, הידוע בפי בני האנוש המלך קרוצנאור, הופיע יום אחד בשערי הארמון ותבע שתופסק ההפקרות הזו. לא שהמלך ואנשיו יכולים לעשות משהו בהיעדר תמיכת הלורדים, שרובם מסוכסכים כאמור עם ענקי ההרים.

 

[הבלש חסר הבית]

מצויין

יפה מאוד, ויצירתי מאוד. תמיד כיף לראות מישהו שמשקיע ביצירת תרבות, היסטוריה ורקע עמוס הסברים ופרטים ליצורי אסופת המפלצות, במיוחד כשמדובר בחבר´ה שסבלו מהזנחה כמו הקובולדים. חבל רק שעל כל אחד כמוך יש בערך חמישה אנשים שמשכתבים וממציאים גזעים בתור אוסף של כשרונות קרב.

 

[Elenlos]

זה ממש יפה!!!

עוד!! עוד!! עוד!! עוד!! עוד!!

 

[Elenlos]

זה ממש יפה!!!

עוד!! עוד!! עוד!! עוד!! עוד!!