קדיש פעם שנייה - הביקורת של "הארץ"
ולמי שהפסיד את הסרט, הנה הביקורת שהתפרסמה עליו הבוקר ב"הארץ" חווית צפייה מטלטלת לא הכרתי עד אתמול את שמה של הבמאית שרון אטיאס, אך מעכשיו אמשיך לעקוב אחר פועלה, כיוון שסרטה, "קדיש פעם שנייה", שהופק במסגרת לימודיה בבית ברל, הוא הסרט התיעודי הישראלי החזק, המרשים והטוב ביותר שבו צפיתי מזה זמן רב. כוחו ואיכותו של הסרט אינם נובעים אך ורק מהסיפור שלו, אלא מהאופן שבו אטיאס מציגה אותו בפנינו; היא יכלה ליפול למלכודות רבות כל כך במהלך הסרט, מלכודות של מניפולציה דרמטית וניצול רגשי, והיא מצליחה להימנע מהן. יש לאטיאס שתיים מהתכונות החשובות ביותר ליוצר סרטים תיעודיים: היא יודעת כיצד להתקרב למושאי סרטה כך שהם נחשפים באופן אינטימי (ואין זה משנה שבמקרה הזה שני גיבורי הסרט רצו בקרבתה למען תיעוד המאבק שהם מנהלים); והיא יודעת כיצד להתבונן, כך שהמהות האנושית והפיסית של הרגע נחשפת בפנינו, וגם מתי להסיט את מבטה; מתי להתמקד בסצינה דרמטית ומתי לתעד רגע שולי לכאורה, שבהקשר הכללי הוא רב עוצמה לא פחות משיאיו של הסרט. "קדיש פעם שנייה" עוסק בשכול, אבל הוא עוסק בנושא הזה באופן שונה מכל סרט תיעודי ישראלי שראיתי עד כה. חריפותו, ואף תעוזתו בהקשר הישראלי, נובעות בין השאר מהעובדה שהמדובר בשכול שאיננו מלווה בהילה הרואית. ב-30 במאי 2001 נהרג דניאל הילר מיריית רובה. הצבא הכריז על מותו כהתאבדות. הוריו, הרמן ודניאלה, שמתגוררים בדימונה, מסרבים לקבל את ההסבר. שנתיים לאחר מותו של הבן, באישון לילה, מוציא הרמן (שדיוקנאות של בנו מקועקעים על שתי זרועותיו), את ארונו של בנו מקברו, מביא אותו לסלון דירתו, ומכריז שהארון לא יצא משם עד שהצבא יביא פתולוג בלתי תלוי שיחקור את נסיבות מותו של דניאל. האם, שהיא הדמות המרכזית והמרשימה ביותר בסרט, מזעיקה את התקשורת (ובאחת הסצינות מתלוננת בפני עיתונאית שהיא לא רק עיוותה את פרטי הפרשה, אלא מה שחמור עוד יותר, תיארה את ידיה כ"מיובלות"). לאחר משא ומתן עם צה"ל, מועבר ארונו של דניאל למכון הפתולוגי בבאר שבוע, ועיקרו של הסרט מתאר את הימים הארוכים שההורים, יחד עם אחותו הצעירה של דניאל, ארמונה, שהיא סיפור בפני עצמו, מבלים במכון, אליו הם עברו לגור, בציפייה לפתולוג ולסופו של הסיפור (שכמובן, מבחינתם, לא יגמר לעולם). "קדיש פעם שנייה" כולל סצינות רבות מזעזעות וקורעות לב; לא רק הסצינה שבה האם מתייחדת עם ארונו של בנה, שהוצב במרכז הסלון שלה; או הסצינה לקראת סוף הסרט, שבה האב נוכח בפתיחת ארונו של בנו במכון הפתולוגי והבדיקה של מה שנותר מגופתו; אלא גם הסצינות "הפשוטות" יותר לכאורה, בהן הרמן ודניאלה רוכשים לעצמם "ארטיק בומבה" בקיוסק ליד המכון, או צופים בהבאתן של גופות נוספות אליו, כחלק משגרת העבודה שם, ובהן גופתו של בדואי ("הם אפילו לא מכסים אותו", אומרת דניאלה); אך אטיאס מצליחה לתעד אותן ללא סנטימנטליות; היא עוקבת אחר ההתרחשויות במידה של יובש, שהיא זו שמעניקה לסרט את כוחו, והופכת אותו ליצירה שמעוגנת עמוק במציאות הישראלית אך לרגעים יש לה נפח של הזייה מקומית. אטיאס אינה נוגעת בכמה שאלות שהסרט מעלה; למשל, מי מספק להרמן ודניאלה את מקורות המימון להבאתו לישראל של פתולוג מדנמרק מטעמם. אולם, זה אינו משנה. סרטה הוא מלודרמת מתח ישראלית, שחותרת נגד כמה מהמיתוסים הישראלים הבסיסיים ביותר, והאמת שנגלית בה היא מטלטלת. אורי קליין
