קדושת החיים?

hapax legomenon

New member
"המוציא מחברו עליו הראיה"

אפשר להביא סימוכין למה שיש, לא למה שאין! ואיפה בדיוק עוברת "קדושת החיים" כחוט השני במסורת? ככל שאני מצליחה לזכור, המסורת דווקא מעודדת השלמה עם המוות, מה שלגמרי סותר את "קידוש החיים": התורה אוסרת על קיום מנהגי אבלות מסויימים. דוד המלך מבין שאין טעם להתאבל על הילד הראשון שילדה לו בת שבע. כשהוא מגזים באבלו על אבשלום, הוא "מקבל על הראש" מיואב. ברוריה מוצגת כאם אמיצה כשהיא מקבלת בשלוות נפש את מות שני בניה. מנגד, אפשר לציין את המקרים הרבים שבהם אדם מתחייב מיתה, ממחלל שבת ועד מורד במלכות. את עמי כנען נצטוו בני ישראל לאבד כליל, על הנשים והטף. ויש עוד דוגמאות. מכל זה נובע, שהחיים נתפסים בפשטות כעובדה קיימת, כמו יתר התופעות בעולם. וכמו יתר התופעות, מצווה להיפטר מהם כשאינם עולים בקנה אחד עם האידיאולוגיה. במהלך החיים רצוי לשאוף שהתכנים שלהם יהיו קדושים, אך התואר "קדוש" לגמרי לא רלבנטי בעבור החיים עצמם. לא יותר משהוא רלבנטי לצמחייה ולגרמי השמים. לכן, כשהחיים נקטעים, אפשר רק להצטער (כמו על כל אובדן), וגם זה באופן מוגבל.
 

אלי ו.

New member
מהו איסור ההתאבדות אם לא קדושת החיים?

מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים, והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה... אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים עבודה זרה יח ע"א לטעמי השאלה היא אחרת, האם ביהדות באמת מתייחסים לעובר כאל חי? "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים-איברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו - אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש" (משנה אהלות, ז', ו')
 

hapax legomenon

New member
נראה שנעשתה לך קפיצת הדרך

אם הצלחת לקשר בין אותה אמירה מדרשית (ואישית), לבין קדושת החיים. ועד שאתה מצטט לי מדרש אחד, אצטט לך מדרש אחר: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה. ר’ יהודה אומר: על סילוק דעת ועל סילוק שכינה. אפשר שהיה צדקיהו רואה אחרים שהיו מנקרים את עיניו, ולא היה לו דעת להטיח ראשו בכותל עד שיצאת נשמתו? (איכה רבה)
 

אלי ו.

New member
האיסור להתאבד אינו מדרש

אלא הלכה פסוקה. הבאתי את הסיפור כדי להמחיש את האיסור ולא כסימוכין ולא כדי להתחיל מלחמת מדרשים (עד כמה שזה מהנה) המדרש שהבאת, מעלה שאלה הלכתית שעולה מאוד סיפורים כמו סיפור שאול שנפל על חרבו, אנשי מצדה, ארבע מאות הילדים שקפצו לים וקהילות אשכנז בזמן מסעי הצלב שהתאבדו כדי להמנע מעינויים אונס או שמד.
 

hapax legomenon

New member
האיסור לגנוב

נבלה של חמור (למשל) אף הוא הלכה פסוקה. אך תסכים איתי, שאין שום דבר קדוש בנבלה של חמור. לי נראה, שבעניין זה מנחים את ההלכה (ומערכות חוק אחרות) שני עקרונות: חל על אדם איסור לקחת מה שאינו שלו או לחבל בו. חל על אדם איסור לקחת מה שאינו יכול להחזיר או לחבל במה שאינו יכול לתקן. איסור הגניבה נכלל בעיקרון הראשון. איסור ההתאבדות נכלל בעיקרון השני. איסור הרצח נכלל בשני העקרונות (וכנראה משום כך הוא חמוּר כל-כך). אני מניחה שהרוב יסכימו עם הקביעה, שרצח חמוּר בהרבה מהתאבדות. ודאי שאין מה להשוות את הסנקציות המופעלות נגד כל אחד מהם. הניתוח הנ"ל מסביר מדוע. זאת בשעה שעל פי תפיסת "קדושת החיים" אין צריך להיות הבדל משמעותי בין השניים.
 
למעלה