זה כן משנה איזה תחום בחיים
זה בדיוק העניין. תלוי באיזה תחום. לעשות צעד - זה משתמע כאיזה שינוי פנימי של דפוס התנהגות. ואז תלוי מי הדפוס, מה העניין, מה הקשיים, מה המעכבים, מהם האופנים לעשות את הצעד, מהם הדרכים להתמודד עם הקשיים. בישול וניקיונות זה לא בעצם צעד. הצעד כאן הוא שינוי דפוס התנהגות שדוחה מטלות שאין לי עליהן "שוטר". ואז תלוי מה המטלה, מי השוטר ובאיזה שלב אני נמצאת בחיים מבחינת הקשר עם עצמי. אנו לא יכולים לעכל בדמיוננו, כמה בזמן נתון כרגע, אנשים נמצאים בשלבים מאוד מאוד שונים בחיים זה מזה. גיל והשכלה לא אומרים כלום. ואפילו לא נתוני רקע סוציו- מהבית. בקשר הבעייתי עם עצמי, ובמצבי הדיכאון השונים והמשתנים במשך החיים - היו תקופות מסוימות בחיי, בהן היתה לי בעיה תפקודית קשה בניקוי הבית. לא הייתי מסוגלת לנקות, אם לא הגיע מישהו. ורוב הזמן לא הגיע מישהו. בתקופות אלו גם לא היתה לי יכולת שליטה על התקפי בולמיה. טיפולים פסיכולוגיים במשך כמה שנים לא הועיל כלום, היתה רק התדרדרות תפקודית. יכולתי להחליט על הצעד לשינוי עצמי מהבוקר עד הערב. אבל הייתי שקועה בבור עמוק, ולא היה לי סולם. הסולם שהועיל לי היה קודם כל המודעות וההבנה שהבור עמוק מאוד, וללא סולם לא אוכל לצאת ממנו. זה לא ב"החלטות" שלי. לאחר מכן, ערכתי לעצמי "אימון בהביוריסטי" כאשר אני נעזרת בקבוצות 12 הצעדים לגמילה ולצמיחה רוחנית. כלומר לקחתי על עצמי משימות קטנות, תוך דיווח לזולת, ומתוך הבנה שהקושי יהיה גדול מאוד בכל משימה קטנה מאוד. הקבלה וההשלמה עם הקושי הגדול חסר הפרופורציות איפשרה לי לא להתייאש מהעמידה במשימות הקטנטנות והקשות הללו (לקחת מטאטא, ולטאטא חצי חדר. לרחוץ 2 צלחות מתוך הכיור המלא). סילקתי את המחשבה (ההגיונית) שמה יעזור לטאטא חצי חדר אם צריך פה לעשות פסח על כל הדירה, ומה יעזור 2 צלחות אם הכיור מתמלא בקצב של 4 צלחות ביום... בטיפול בהביוריסטי אין מקום להיגיון מייאש. רק לגבולות היכולת. הנס כמובן התרחש, עם הזמן. גם התקפי הבולמיה חלפו בשיטה זו. אבל היתה צריכה להיות תקופת זמן של הבשלה, כדי להגיע גם ליכולת הזו. אני לא חושבת שצעד זה היה יכול לקרות הרבה לפני כן, גם אם היתה ניתנת לי העזרה המתאימה. היום יש לי אתגר מתמשך חדש - הימנעות מאכילה לפני השינה. עד כה פשוט לא נמנעתי כי זה לא הפריע. לאחרונה התרחש שינוי פיזי, וזה מאוד מפריע. אבל יש לי צורך נפשי חזק מאוד באכילה זו, ואני לא משתלטת עליה. רק הצלחתי להפחית. אז זה יהיה תהליך. אני לא יודעת כמה זמן הוא יימשך, ואני לא מאמינה בשיטות לקיצור תהליכים. מרכיבי ההתמודדות: א. המשך ניסיונות הפחתה ושינוי סוג המאכלים. ב. הבנת הקושי והסיבות לדפוס הזה. קבלה של אי ההצלחה ג. הרבה עידוד עצמי, אם צריך - בעזרת הזולת. אני מתעקשת להאמין שהיכולת להשתנות תגיע.
