מה שהתכוונתי אליו הוא
החלוקה המחשבתית, חלוקה של מחשבה ולא של עמדה מדינית כזו או אחרת. רומא היתה לה האהבה הגדולה למשפט ולחוק, בדומה לאומת עורכי הדין של אמריקה. האהבה הזו באה על חשבון הפילוסופיה, "אהבת החכמה", שלא שגשגה ברומא כפי שהיתה בת הטיפוחים של היוונים. על כן אמריקה "מייצגת" את רומא. אירופה של הפילוסופים "מייצגת" את יוון. ובתוך אירופה יש את בריטניה, ארצם של הפילוסופים האמפיריציסטיים (יום, לוק), הלומדים מן הניסיון וסבורים שיש מה ללמוד מן המציאות כפי שהיא נגלית לחושים, בדומה לאריסטו, זאת אומרת סבורים שאין צורך וסיבה לעוות את המציאות ולחלק אותה לחלקים כדי להתמודד איתה; הצרפתים כמו דקרט עושים הפרדה בין גוף ונפש אבל חיים איתה לא בנוח ומנסים להמציא כל מיני שטיקים כדי להצדיק אותה בעיני עצמם. לכן הם מפטפטים כל כך הרבה, כדי לשכנע את עצמם ומכיוון שהם אוהבים להתעסק כל כך בעצמם אבל בכל זאת מרגישים שלא בנוח. וזה בעיקר מה שעולה לי בראש כשאני חושב על צרפתים: שיש להם תחושה של אי-נוחות כללית, מרירות. ובזה הם דומים לסוקרטס, שבאמת גילה "אמת מפתיעה" - הוא יודע שאיננו יודע. בתגלית הזו השתמש להצדקת הקיום והקריירה שלו כזקן מריר; אבל הגרמנים, זה הדבר הנורא באמת - למי שלא יודע, הכינוי הרווח למי שמתעסק במה שמכונה באוניברסיטאות שלנו "מדעי הרוח" הוא אינטלקטואלים בצרפת, אבל בגרמניה - אנשי רוח. המחשבה הגרמנית סוגדת לרוח, ליופי, למה שמעבר - רודפת אחרי הרוח כחתול הרודף אחרי זנבו, נהנית לשחק עם עצמה במקום ליצור אינטראקציה עם מחשבות אחרות. לייבניץ והמונדות שלו, אפלטון והאידאות שלו - כל אחד מהם סוגד למשהו שהוא מציב אותו מחוץ למגע-יד עם העולם. המחשבה הגרמנית היא משהו שמסתגר בתוך עצמו ובז לעולם. ועכשיו ברור שכל הנאמר למעלה הוא האסוציאציות הפרועות שלי שבהן רציתי לשתף את חברי הפורום, ולא צריך לקחת יותר מדי ברצינות.
