צרלי אם תרצי לשמוע

[שני.ר]

צרלי אם תרצי לשמוע

אני אספר לך איך נצלתי מתאונת דרכים על ידי הכלב הקודם שלי (פתחתי הודעה חדשה כי אלוהים זה אלוהים וכלבים זה כלבים)

 

[צרלי וחצי]

אשמח גם אשמח.

 

[שני שמתגעגעת למיכל]

בסדר, אני מספרת

ערב אחד יצאתי אני והכלב שלי בובי שהיה כלב מאוד חזק הוא לא היה לוקח אותי לטיול, הוא פשוט היה סוחב אותי איתו לטיול. אנחנו עוברים ליד צומת ואופנוע נכנס לרחוב, כשאני ובובי היינו באמצע הצומת האופנוע הפך את כיוונו (לכניסה של הרחוב שבה הוא נכנס) בלי להיתחשב באנשים(כלומר בי), בלי לשים לב, בשיא הטילים, עוד לפני שהבנתי מה קורה בובי נתן את הריצה של החיים שלו רק אחרי כמה דקות הבנתי שאותו אופנוע היה יכול לדרוס אותי אם בובי לא היה חש אותו ו/או לא היה חזק מספיק בשביל למשוך אותי איתו בכלל, הוא היה כלב מדהים. אבא שלי שלא אהב כלבים, כשבובי נעלם הוא היה מוכן לשלם כסף למי שמוצא אותו! בובי היה תמיד מצליח לברוח מדי פעם וחוזר אחרי יום יומיים, יום אחד הוא ברח ולא חזר ההנחה היתה שהוא כנראה מת כי כלבים תמיד חוזרים לבעלים שלהם. היה לי חלום, עוד כשבובי היה ברשותנו שאיזו שהיא חיה פוגעת בבובי, אולי החלום התגשם? לעולם לא אדע.

 

[צרלי וחצי !]

גם לי

היה כלב שקראו לו וילי. אומנם הוא לא הציל את חי אבל הוא בהחלט היה משעשע. שהוא מת עדין לא ידוע אם זה היה במזיד או לא, כי הוא היה שובב גדול, זה היה עצוב מאוד וכואב להתמודד עם מת של יצור חי ואהוב. כרגע יש לי כלבה מקסימה גם כן שובבה.

 

[שני שמתגעגעת למיכל]

סיפור עצוב על גור כלבים בן כמה ימים

הייתי בכיתה ט אני לא אשכח את היום הזה חברה טובה שלי מצאה גור כלבים על הכביש, בימיו הראשונים שאיבד את אימו היא הביאה אותו לבית הספר ועשינו לו הנקה מלאכותית של חלב מטפטפת. ביקשתי ממני לקחת אותו איתי לוטרינר (לא גרתי באותו ישוב של בית הספר) היא סירבה, התחננתי ממנה, אמרתי שיש לנו וטרינר מצוין בישוב (לא יודעת מאיפה בא לי שאני צריכה להיתוכח איתה) נשארתי אצלה בבית אחרי בית הספר, בסוף התברר שהוטרינר בישוב שלה היה במילואים באותו ביום, זה היה יום חם של קיץ, היום אני יודעת שהיינו צריכים לדאוג לו לחימום כלשהו כי שמיכה זה לא מספיק, הגור צריך מקור חימום, בחוש כלשהו ידעתי שהוא צריך חום שהוא לא מקבל ומידי פעם בדקתי שהכל בסדר איתו, באותו יום הוא נפטר, אני גיליתי את זה, נגעתי בו והוא היה קר, את היום הזה אני לא אשכח אף פעם כי באותו יום עליתי מדרגה לעבר היאוש וחתכתי את הורידים שלי אבל לא רציתי להצליח במעשה ככה שהם היו חתכים שטחיים, היום אני חושבת שזאת היתה קריאה לעזרה, העזרה שאולי לא יכולתי לקבל בבית לא כי לא רצו אלא כי לא ממש ידעו באיזו צורה להגיש לי אותה, ושוב פעם פסיכולוגים, האם הם מבינים מה הלך לי בפנים באמת? לא נראה לי אולי גם לא ידעתי להסביר את עצמי. התמזל מזלי להגיע לתפוז לפורום הזה, כאן למדתי שאני לא צריכה פסיכולוגים ולא תרופות ולא אף אחד ולא שום דבר אחר מלבד אני שיכולה לרפא את עצמי. קברנו את הגור ושמנו שלט עם השם שלו, קראנו לו טייני טון על שם הסדרה המצוירת מהטלויזיה. הוא היה כזה חמוד מתוק בצבע חום-דבש ועיינים שעוד לא הספיקו להיפתח ולראות את אור היום.

 

[צרלי וחצי !]

מכל דבר בחיים לומדים

הגורל מזמן לנו הרבה אפשרויות לבחון את עצמנו. לפעמים זה נראה איום ונורא, התנסויות קשות מנשוא, אבל לאט לאט משתפשפים ולומדים להכיר טוב יותר את החיים. את הפינות החשוכות, את הסמטאות הצרות, את הבורות , התלוליות וגם את הפנינים היפות שמחכות בצד הדרך, כחוויות חיוביות, מחכות שנאסוף אותן אל חיקנו. צריך לפתח חושים ולדעת מתי הפנינים מזויפות ומתי הן אמיתיות וטובות לנו. האמת, אני לא חושבת שיש גיל מסויים שבו אומרים הייתי בסרט הזה ולא קורות כל מיני הפתעות. תמיד לומדים, השאלה שצריכה להשאל כל פעם מחדש היא ומכל חוויה, מצב והתנסות: מה אני למדתי על עצמי? למדתי שאני חזקה יותר? נבונה יותר? שאני יכולה לעמוד בלחץ? שאני כן רוצה עזרה וכו`. וזו הלמידה האמיתית והרווח שלי מכל מצב. מה למדתי? גם שמשהו לא הולך לי אני אומרת כנראה יש סיבה. מה הרווחתי בכל זאת? פגשתי אנשים חדשים, למדתי דרכים חדשות לפתרון וכו`. אז יש תקווה, תמיד, צריך ללכת לאט ולהיות בחוויות גם אם לעיתים הן קשות. הן שם על מנת שנוכל ללמוד מהן משהו על עצמנו. היי ברוכה